איך מתכוננים לזה נפשית?? אני בדרך לבית העלמין, הולכת לפגוש את דודה שלישהייתה כמו אמא בשבילי כשהייתי ילדה אני איהבת אותה כל כך, הרבה זמן לא פגשתי אותה, ביום העצמאית אבא שלי ראה אותה וכשהיא קלטה אותי היא ברחה כדי שאני כנראה לא אראה אותה כי אולי הץביישה שאני יראה איך היא נראת, בקיצור אני הולכת לפגוש אותה אחרי כמה שנים ואני לא הראה את הפניים שלה רק אותה מכוסה בבד לבן, קששה לי כי אני אוהבת אותה כל כך.. איך מוכנים לזה נפשית, אחרי זה אני עוד אמורה לחזור הביתה לילדים שלי, איך אפשר, תציד רציתי שהיא תראה את הילדים שלי, כואב לי, אף אחד לא מבין שבאמת כואב לי, אז אני בוכה, ואמא אומרת אל תבכי, איך אפשר שלא, ככה אני משחררת את הכאב שלי אבל הכאב לא עוזב זה רק מכאיב יותר אם כל המחשבות (סליחה פשוט אני חייבת לשחרר את זה לפני שהתפוצץ)

לא הבנתי ככ את הסיפור. דודה שלך נפטרה? לא ראית אותה הרבה שנים? למה? בכל מקרה משתתפת בצערך💔💔💔

נשמע עצוב. תתני ללב שלך להתפרץ בדרך שלו. לא משנה מה אחרים אומרים שלא תדעי עוד צער

"הריונית" לא יכולנו להיפגש,לא ידעתי אמכן היא או מה איתה, הייתי ששואלת אץ ההורים אבל אף אחד לא ידע מה מצבה, פתאום הבוקר אמרו את שהכי לא רציתי לשמוע אבל כולם ידעו שזזה בסוף יקרה, אני כל כך מתחרטת שלא ביקשתי לראות את פנייה