מישהי בהריון שוב אחרי שהיה לה דיכאון אחרי לידה קודמת? מפחדת מעוד פעם... מה אתן אומרות לעצמכן?

אני והיה לי שוב ויותר גרוע וידעתי שיהיה לי שוב וזה לא מנע ממני להביא עוד אחד

איך יודעים שיש דיכאון איך זה מרגיש, ממש מעניין אותי להבין איך יודעצם שאישה בדיכאון

עוקבת

כתבתי על זה פעם משהו שאולי יעביר חלק מהתחושה.. מעתיקה לכאן

באולטראסאונד אמרו לי שיש לי אחד. או לייתר דיוק: אחת. ולא גילו לי שיש לי שניים.. לא מאשימה אותם. הם באמת לא ראו. והם לא יכלו לראות. ''שני גויים בבטנך ושני לאומים, ממעייך יפרדו'' אמרו לה ולא אמרו לי. לא יכלו להגיד. כי לא ראו. כי לא צפו.. אף אחד לא צפה. גם אני לא צפיתי. הריתי בתוכי אור שגדל 9 חודשים, וגם בור עמוק, שנפער לו לאט לאט מתחת לפני השטח. הריתי בתוכי את יצר הטוב, ואת יצר הרע. המלאך שלימד אותה תורה הפך למלאך המוות, שנולד יחד איתה. המוות של נשמתי. המוות של חיי. וכשהיא יצאה לעולם גם הוא יצא. לא ידעתי. ולא זוכרת מתי פגשתיהו לראשונה. זה לא היה בלידה, ולא בחדר ההתאושששות, וגם לא באשפוז. לא היתה ביננו היכרות. הוא פשוט היה שם. היה לי כצל. אני חושבת שלא ממש ילדתי אותו. אני חושבת שהוא עוד נשאר בתוכי. אולי עדיין.. היא רצתה לינוק את חלבי, והוא ינק את נשמתי. את לשד עצמיותי. היא כבר גמולה, והוא עדיין לא... הימים חלפו, האדרנלין ירד, וקראנו לה בשם. התכוננו לרגע הזה תשעה חודשים. קראנו לה, ולא לו. לו-לא תיכננו בכלל לקרוא בשם. לא היה מגיע לו. ולא היה מגיע לי.. היא גָדְלַה, והוא גַדַל. ואני קטנתי, כי הוא גַדַל על חשבוני כמובן. והיא תפחה, ואני הצטמקתי. ורע לי, אבל הוא לא שאל.. והתהלכתי בעולם, בחושבי שכולם יולדות אחת, ואני המופרעת-ילדתי שניים. אני הלא נורמאלית. אני המפונקת. אני הבוכיה.. וכל אישה בהריון שראיתי-גרמה לי לבכות. לבכות עליה. מרחמים. כי ידעתי שאין לה אחת בפנים, יש לה שניים, ולא אמרו לה. בדיוק כמו שלא אמרו לי. אבל משום מה, כל האמהות שסביבי אמרו לי שהיה להן אחת ברחם. ואחת נולדה. ואיפה השני? אצלם-הוא לא נמצא.. זו היתה עבורי חידה גדולה מלהכיל, ולא האמנתי למי שסיפרה לי שילדה אחת. ידעתי שאת השני-היא מחביאה בבית, היה ברור לי שהיא מתביישת בו כמוני.. לא אלאה בסיפורים, רק אומר שבגיל שנה וחצי, ביום העצמאות, מַלְתִי אותו בשתי ידי, הלא מנוסות, כציפורה שְׁמַלַה את בנה במלון, באם הדרך.. וזה כאב הרבה יותר ממה שזה היה אילו הייתי עושה לו את זה בגיל שמונה ימים, אבל אז לא ידעתי לקרוא לו בשם.. הסתובבתי חודש, מ-ה' באייר, יום העצמאות האישי שלי, עם עיניים נפוחות מבכי, וצלקת נפשית עמוקה, שתמיד היתה שם, אבל סופסוף הצלחתי לראות.. מאותו רגע, הבנתי שילדתי שניים: את תמרי שלי-האור של חיי, ואת החושך-שסופסוף קראתי לו: הדיכאון שלי. אני בת 24 ואמא לשניים, תמרי, והדיכאון. וכל אחד מהם לימד אותי דברים אחרים, וכל אחד מהם הפך אותי לאמא, וכל אחד מהם גם מגדיר אותי וגם קצת לא אבל היום היא גדלה, ואני גדלה, והוא קטֵן והיום טוב לי להיות אמא לשניים.

לא נעה את לא אמיתית מה עשית לי

אני גם רוצה לכתוב לכן למרות שאני גמורה מעייפות

היום תמרי שלי בת שנתיים וחצי לפני שנה גיליתי שמה שחויתי היה דיכאון אחרי לידה, הלכתי (ועדיין הולכת) לטיפול.. את הקטע הזה כתבתי לפני חצי שנה בערך.. ועכשיו בהריון שני, קצת משלימה עם זה שיהיה לי עוד דיכאון, או לפחות תקופה מאד לא פשוטה.. אני קצת מרחמת על עצמי, אבל לא מתחרטת על ההריון, כי בכל זאת-אני רוצה עוד ילדים.. ורוצה לשמוע מבנות שהיו שם-איך עושים את זה? יש הבדל בלידה השניה?

תקשיבו.. מקווה שלא יהיה ארוך מדי ואם כן מקווה שתקראו הכל אני בת 23 נשואה שנתיים וחצי. ברוך השם יש לי תינוק בן שנה וחודש ותינוקת בת חודשיים וחצי. כשהבן שלי נולד , גרנו אצל אמא שלי ביחידת דיור משמע , שכן היו סוג של צמודים אליי ואיתי ועזרה פה ושם והכל יותר נגיש והכל.. ובכל זאת נכנסתי לדיכאון יחסית קל אחרי הלידה שהתבטא בזה שלא רק שלא ידעתי מה עושים עם תינוק ומה מי מו אלא שלא באלי להחזיק אותו (לא מאמינה שאני כותבת את זה על הילד שלי היום אני לא יכולה בלעדיו ומאחלת לעצמי עוד ילדים כמוהו) בקיצור, לא רוצה להחזיק , הוא לא מעניין אותי , אני רק בוכה, עייפה, רוצה כל היום להיות במיטה.. וזה היה בחודש הראשון בערך וזהו עבר כלא היה. אחרי חודשיים נכנסתי להריון עם הבת שלי, עזבו את זה שזה היה די בהפתעה וכבר נכנסתי לסוג של באסה שיהיה קשה 2 קטנים ואיך אתפקד ובטח שוב יהיה בדיכאון וזה(תודה לבורא עולם) . כשהבן שלי היה בן עשרה חודשים בערך , עברנו מהיחידת דיור של אמא שלי לדירה משלנו. פחות או יותר יש לי את אותה העזרה ממנה ובכללי למרות שלא גרים אצלה (היא לא כזה עוזרת לי) אבל כן היה קושי שפה אני באמת לבד ובקלות אפשר להישאב לזה. אז ברוך השם ילדתי את המלאכית שלי לפני חודשיים וחצי. וכן נעה יש הבדל בלידה השנייה. אחרי הלידה השנייה רציתי למות. במיוחד בחודש הראשון, (היום זה די עבר לי) היו לי חרדות, רציתי למות, בוכה המון המון , רק רוצה לישון או להיות עם הבן שלי, לא רוצה את בעלי ובטח שלא מישהו אחר, לא רוצה לצאת לשום מקום והכי גרוע כל הזמן אמרתי לעצמי ולבעלי (ונפלט לי שאמרתי את זה גם לגיסי והוא היה בשוק ) שאני שונאת אותה ונשלח אותה לאימוץ ודברים איומים איומים באמת. מחשבות של אלוקים ישמור.. אני לא יודעת למה עכשיו זה היה לי יותר גרוע אולי כי זה היה ממש אחד אחרי השני אבל כן זה היה הרבה הרבה יותר גרוע הרבה הרבה יותר עוצמתי ונוראי. זו הרגשה נוראית כי זה לא רק דיכאון ובאסה קלאסי, אלא גם זה לתינוק/ת שלך שזה כאילו את אבל לא את כי זה בנאדם שיצרת ושהוא צריך אותך ואוהב אותך ותמיד יאהב אותך והרגשות אשם והמצפון לא מרפים עד היום. נעה אהובה, כבר עברו שנתיים וחצי את התפכחת התבגרת והשכלת ואת מטופלת, אני דווקא לא חושבת שתחווי את זה שוב, אני באמת מקווה שלא אבל גם אם חס וחלילה כן, תדעי ישר לשים לב לזה ולטפל. ובנות, אם יש לכן עזרה נפשית/ פיזית תחבקו אותה בשתי ידיים ואל תעזבו. כי עם כל האנשים שיש סביבי, אין לי עזרה נפשית ובקושי פיזית. היום אחרי חודשיים וחצי עם 2 קטנים, אני בסדר גמור ואני לא יכולה בלעדיהם הם האוויר לנשימה שלי אני מסניפה אותם כל יום כל היום, אני יודעת ומודעת לכך שאני מטפלת בהם מעל ומעבר ואני גאה בעצמי כי יצאתי מיזה לגמרי לבד.

מאם אהובה ממש לא פשוט.. אני גם חשבתי על למסור לאימוץ. חשבתי ואולי גם קצת קיוויתי שמשהו יקרה לה, ואז הבטחתי לעצמי שלא אביא ילדים.. גם אני לא יכלתי להחזיק\לקלח\להנות ממנה.. אבל לקח לי יותר זמן לצאת מזה.. רק אחרי 4 חודשים הצלחתי לדמיין שיום אחד אוהב אותה.. ואני חושבת שרק אחרי 8-12 חודשים איפשהו התחלתי לאהוב אותה, ולא לטפל בה רק מתוך אחריות.. גם אני הייתי בוכה המון, וגם אנחנו חשבנו למסור לאימוץ... מתוך המסלול שלי אני כותבת לך- כשהגעתי לטיפול-אחרי שנה וחצי-גם אני חשבתי שאני אחרי דיכאון.. אז זהו, שלא הייתי.. אם

אם את מחפשת עזרה נפשית-ממש ממליצה ללכת לרופאת משפחה\נשים לשאול אותה על טיפול-יש טיפולים פסיכולוגיים שהקופ'ח מממנת, במקרים כאלה.. לי זה עזר, ובעיני-אם לא יהיה לי שוב דיכאון-זה יהיה רק בזכות הטיפול..

נעה מי ידע על זה מהסביבה שלך ? או שזה היה ניכר?

על הדיכאון-אף אחד שיחקתי את המשחק טוב מידי .. אני לא ידעתי שמה שאני חווה זה דיכאון אחרי לידה והשקעתי מלא אנרגיות כדי שמסביב אראה 'נורמאלית'.. אחרי שנה וחצי הצלחתי להודות בפני עצמי ובעלי, וכמה שבועות אח'כ התחלתי טיפול, ולאט לאט גיליתי לסביבה הקרובה (משפחה, חברים וכו)

איך הם הגיבו? היו מופתעים?

הרוב-היו ממש מופתעים לא ראו את זה מגיע בכלל הבת שלי היתה אז בת שנה וחצי כבר..