מרגישה שחייבת לפרוק... מצטערת מראש על החפירה ההריון מתקדם, חודש שמיני לא האמנתי שיגיע מהר כל כך, אני בהתרגשות וציפייה אין סופית לאחרי. כל מה שאומרים מסביב על לילות ללא שינה לא מפחידים אותי (סטודנטית לפסיכולוגיה רגילה לא לישון ולתפקד למחרת באפס כוחות), הבכי שלא נגמר (עוד לא זכיתי להיות אמא, זה ההריון הראשון בה, אבל שנים עבדתי עם ילדים וניובורנים מגיל 0 ומכירה ורגילה, החיבוק ןההבנה שהוא זקוק לי ואני זו שאולי תוכל לנחם אותו מרגיעה אותי) החזרה לגזרה (אחרי שנים של התמודדות עם אנורקסיה ואינספור טיפולים, ההריון עזר לי בהחלמה אמיתית בקבלה של עצמי וחיבור גם ברגעים בלתי נסבלים)... אז מה כן מפחיד אותי? הבדידות... הבדידות שכבר עכשיו מתחילה לנקר ולהעיק. יש לי קבוצת חברות שבחרתי במהלך השנים בפינצטה, תמיד העדפתי כמות קטנה אבל איכותית כי תמיד היה ךי חשוב שמעבר לפאן יהיה אפשר לדבר ולחפור וככה זה תמיד איתי ואיתן, שיחות של 3 שעות ויותר... אבל לאחרונה, החברות שלי טובעות בעבודה ופרוייקטים ללימודים, המפגשים שלנו (עם כל אחת מהן) נדירים כי אין להן כמעט זמן, ואני מוצאת את עצמי מעבירה ימים בלשכב על הספה עם הטלפון, סידור מדי פעם של הבית שהפך להיות כמו טקס קבוע, ומחשבה מה יהיה בהמשך... אני אומנם עדיין יכולה לעבוד, פיזית וגם מבחינת העבודה. אבל אין לי חשק להגיע. אני כבר לא בתקופה בחיים שאפשר להכיר יותר מדי חברות חדשות, אני בסיומו של התואר הראשון מהבית בזום (לפני הקורונה עוד הייתי מגיעה ושם גם בהחלט הכרתי את החברות הממש טובות שלי) קשה לי בשלב הזה למצוא את עצמי הולכת לחוגים כמו פילאטיס ודברים בסגנון. ואני מוצאת את עצמי בימים האחרונים מחפשת עם מי להיפגש בבקרים, בצהריים שמרגישה הכי בודד כי בערב בעלי כבר חוזר מהעבודה אז זה פחות מרגיש לבשד, אבל אף אחת לא יכולה ואני כמובן מבינה! אבל זה לא הופך את זה לקל יותר... אחת החברות הכי טובות שלי בתקופה מורכבת משלה, וחברה אחת ממש טובה גרה במרחק שלוש שעות ממני אז רק שיחות טלפון... ואני חושבת לעצמי מה יהיה אחרי הלידה. אנחנו בשבוע של הלידה הצפויה עוברים דירה לעיר חדשה ואני רק מתנחמת בתינוקי שאמור להיוולד בקרוב כדי לא להרגיש את החסר הזה מנקר... לפעמים אני חושבת שבתקופות של חופשת לידה אפשר להכיר אימהות כמוני, שגם להן יש המון זמן בשעות בוקר צהריים, ואולי אפשר להתחבר בגינות כמו שהייתי עושה עד כה כשעבדתי עם קטנטנים. אבל החשש מעיר חדשה שאני לא מכירה ואיך שם הדברים קורים, ושאולי אני בכלל מתנחמת במשהו שלא בהכרח יקרה גורם לי אחרי חודשים רבים של הריון שהצלחתי להתחמק מזה- לסוג של דיכאון ופחד מהלא ידוע... יכול להיות שאני מגזימה, אבל קשה לי, היו רגעים ספורים ומעטים בחיי שהרגשתי בודדה, ולהתמודד עם זה דווקא בתקופה מציפה שכזו מקשה עלי... גם בטיפול שרני הולכת אליו פתחתי את הנושא אבל זה לא במיוחד מקל כי אין באמת תשובות לחששות ממה שיהיה... 🥺

תקשיבי, ממש מזדהה עם מה שאת מרגישה היה לי בול ככה בהריון הראשון, ואז גיליתי את מועדון היולדות אצלנו ביישוב, וגיליתי על פרוייקט שנקרא "אם לאם" הבנתי שפועל בכל הארץ כדאי לנסות לברר דרך אנשים או מועצה/עירייה איפה שתגורי. זכיתי להכיר עוד אמהות טריות שהיום הם חברות ואחיות ומהפרויקט ציוותו אלי אישה מקסימה שמלווה אותי גם היום בהריון השני. את ממש לא מגזימה, זה קשה ללא ספק. בשבילך ובשביל התינוקי תנסי לפתוח מעגל חברות נוסף, אפשר גם להרשם יחד עם התינוק לכל מיני פעילויות בוקר נחמדות, יש עיסויי תינוקות ומפגשי אמהות וכו'.

יקירה חשש מאוד לגיטימי.. גם אני כמוך עברתי דירה לעיר חדשה לקראת הלידה… וכל חברותיי עובדות ולא פנויות בבקרים/ צהריים כמובן… יכולה לומר לך קודם כל שהתקופה הראשונית לאחר הלידה היא גם כך די עמוסה בהתאקלמות לסטטוס החדש ולמידת התינוק וסדר היום וכו… לאחר מכן- באמת כדאי לנסות להכיר בגני שעשועים- תמיד תמצאי אמהות עם קטנטנים … כמו כן ישנן הרבה פעילויות של מעגלי אמהות/ פעילויות לקטנטנים ואמהות גם שם ניתן להיפגש ולהכיר… ולהמשיך בשיחות הטלפון עם החברות - כל אלו אני עושה וזה מאוד עוזר… מעבר לכך ממליצה לצאת הרבה עם הקטן/ה לטייל בעגלה - לא לשבת בבית…

נשמע שאת ממש בוגרת ומבינה תחיים ואני גם מזדהה איתך לגמרי. אחרי שתילדי זה לגמרי ימלא אותך ואולי עוד תתגעגעי לשקט הזה אין לדעת חחח את כנראה טיפוס חברותי ולכן גם קשה לך אבל בעזרת השם יהיה לך ביבי קטן שזה אושר ענק ואולי גם החברות שלך בהמשך יחזרו לקשר הזה שהיה לכם . תהני ותנצלי את התקופה היפה הזו ❤️🙏

אני ממש מבינה לליבך. בדיוק לפני ההיריון עברתי לעיר אחרת, לא מכירה פה אנשים ובטח לא הריוניות והיה לי ממש חשש. במקרה נתקלתי בקבוצת הריונית ואחת הבנות מהאזור פתחה קבוצת וואטספ שנוכל לייצר קשר ואחרי הלידות להיפגש וקצת לחלוק את החוויה. זה גורם לי להרגיש שיהיה בסדר. שאכיר אנשים לאט לאט,גם אם לא עם כולם אשאר בקשר. אבל שיהיה איזשהו עוגן. אם את מתכננת לעבור לאזור השרון את יכולה להצטרף לקבוצה או סתם ליצור איתי קשר. אני קלינאית תקשורת אז אפילו ייתכן ויש לנו נקודות ממשק 😊

אני כאן בעיקר להגיד שהחיים לא צפויים! עברתי לעיר חדשה בחודש שמיני החברות הקרובות שלי בלי ילדים ומצאתי את עצמי מתחילה מחדש באיזשהו אופן. מפה לשם באופן מפתיע ביותר חידשתי קשק עם חברה שלא ראיתי עשור והצברק שהקטנות שלנו בול באותו הגיל, התפתחה החברות מחדש והיא הכי מדוייקת לי שיש! מפה לשם אני גם בחוג שחיית תינוקות עם אמהות מהממות בגילי ובערב בפילאטיס עם עוד נשים ואמהות. ולאט לאט מתגבש מעגל חדש וטוב. ואני בת 31 לא תגידי ילדונת

תודה אהובות על מה שכתבתן, זה באמת מעודד לדעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה ושדברים יכולים להשתנות... תודה 💙