אני בחודש תשיעי כבר שבועיים בכאסח עם בעלי, לא מסתדרים. רבים על כל דבר. הוא קם מאוחר בכוונה משאיר אותי עם הילדים לבד לא עוזר בבית. אני לא מפסיקה לחשוב על הלידה, איך הוא יהיה לצידי פתאום. איך אני יכולה לסמוך עליו בכלל שיתמוך בי ולא יהיה עם פרצוף תחת וחסר סבלנות??? איך אפשר להרגיש שאני יכולה לסמוך עליו ורוצה בקירבתו בכלל, שכל מה שבא לי זה שיעוף לי מהעיניים? הוא לא מפסיק לרדת עליי ואומר לי תגידי תודה שאני פה איתך למרות הכל. אין לי כוחות כבר.

איזה חצוף הוא!😡

אני כל הזמן חושבת אם אני פתאום מתחילה צירים, האם הוא ישתנה ברגע??