דיי, ממש נמאס לי. אין לי חברות. היו לי 2 חברות שדיברתי איתן הכל, חברות כבר עשור +, לאחרונה הן לא עונות כל כך, או שולחות הודעה פעם בחודש, והכל הפך למאולץ. אחרי אחרי זמן של חוסר בחברות פתאום מצאתי עוד 2 טובות טובות, דיברנו, צחקנו, כל לפחות אחת לשבוע היינו יוצאות או הולכות אחת לשניה, מדברות בוואטסאפ כל יום. לאחרונה מרגיש לי שאין להן כוח אלי, פחות מדברות, לא מזמינות, לא יוזמות. ואני באמת יכולה להעעיד על עצמי שאני חברה טובה, אני מקשיבה, ואני כתף לבכות עליה והן בכו לא פעם, ומפרגנת, וקונה מתנות בימי הולדת, ומצחיקה, וכי לצאת איתי, באמת.. אני מיואשת ולא מבינה מה קורה פה. פעם הייתי מוקפת בחברות ובשנים האחרונות אין לי, ועד שיש לי אז הן נעלמות דיי מהר.. אני מרגישה בודדה ולא יודעת כבר מה לעשות.. בעלי והילד לא יכולים למלא לי את החלל הזה, ואני פשוט עצובה, באמת עצובה.

אני יכולה להבין, ברגע שיש בעל וילדים, קשה יותר להיות זמינה ליצאות ובילויים (מעידה על עצמי ) אני בטוחה שזה לא משהו אישי אלייך... כנראה העומס של השגרה היום יומית..

אני הכי זמינה ליציאות ובילויים, אני כל שבוע מציעה בואו נצא לאיזה בר, מסעדה, בואו נצא לרקוד, בואו נעשה לילה ביחד בכיף נזמין אוכל נשים מוזיקה.. זה לא בגלל זה

וחודש שעבר עשינו איזה 3 לילות כאלה, ופשוט בעלי היה עם הילד ופרגן ואין בעיה.. ופתאום לפני שבועיים ככה הן התקררו, לא יודעת מה קרה, היום הרמתי טלפון לאחת סתם לראות מה קורה, אמרה לי שהיא באמצע משהו ולחזור אלי אמרתי לה אחלה עם חיוך.. לא חזרה.. ואני לא הולכת לרדוף, סתם ממש עצוב לי שאני שוב במצב כזה שאין לי עם מי לצאת או למי לקפוץ..

אני כל כך מבינה אותך לפני שהתחתנתי הייתי כל היום עם חברות ובחיים לא הייתי בבית ומהרגע שהתחתנתי כאילו החברות שלי עזבו אותי הפסיקו להתקשר הפסיקו לצאת וגם עכשיו כשאני יוצאת איתם זה כבר לא אותו דבר

אנונימית יקרה, לפעמים זה קורה שאנחנו מצפים להמון יחס אבל לכל אחד יש את החיים שלו אם את יודעת להצביע בידיוק איפה הבעיה זה מצויין, יחד עם זאת זה לא קל בכלל להיות במצב הזה אני אישית לא מאמינה בחברות ש"מתקררת", כי בסופו של דבר כל אחד יש לו את הזמן שלו, את העיסוקים שלו

גם תפסיקי את להרגן את כל היציאות...תני גם להם לרצות ולהרגיש תצורך...

ברור שלכל אחד יש עיסוקים וחיים! אני עובדת, לומדת, עם בעל וילד ובית.. אני גם לא זמינה 24/7, ואני לא אובססיבית.. אבל אם עד עכשיו חצי שנה דיברנו כמעט כל יום, ויצאנו פעם בשבוע-שבועיים גג.. ופתאום בשבועיים האחרונים יש דממה וכשפעם בכמה ימים אני שולחת הודעה ונתקלת בתשובה של מילה אחת או בסינון, אז כן משהו התקרר.. ולא רבנו או משהו, אנחנו לא בנות 16, וסבבה אולי לא מתאים להן כבר והכל בסדר.. אני פשוט מתבאסת ששוב אני מוצאת את עצמי בלי חברות, בלי משהי לשבת לצחוק סתם על דברים, לצאת, לשבת בבית קפה, ולפעמים להוריד שוטים ולצחוק עד 1 בלילה.. מודה שחסר לי..

ברור עדי, זהו אני סיימתי.. מי שרוצה אותי שיבוא אלי, נמאס לי לנסות לתחזק כשרים תאמיני לי.. סתם התבאסתי כי נגיד לפני כמה ימים םרציתי לצאת ולא היה לי עם מי.. אני ובעלי לא יכולים לצאת ביחד כי אין מי שישמור על הילד אז זה תמיד או הוא עם חברים או אני.. אין לנו איך לצאת ביחד.

אני באמת מבינה אותך אני בול ככה עד שהתחלנו להשקיע לצאת ביחד... תמצאי ביביסיטר בן כמה הילד? או ההורים יכולים לפעמים?

ההורים שלנו לא יכולים, ולהשאיר בערב עם בייביסיטר זאת לא אופצייה, הוא מתעורר ובוכה ורוצה אותי או את בעלי, הוא לא ירגע עם מישהו אחר לצערי

מבינה אותך, שולחת חיבוק 🫂 תנסי להינות מה"לבד" הזה, ולמצוא בו דברים חיוביים ואולי קשר עם בני דודות, גיסות, שכנות יוכל לתת לך מענה בפן הזה. צרת רבים תהיי רגועה ותשחררי ❤

גם מתחיליות נעים וחם תוכלו לצאת עם הילד...