אתחיל בזה שלא רציתי ילדים, כל החיים חשבתי לעצמי שזה עול ושלא אהיה מוכנה לסבול את הסבל של הלידה, ההריון, העול הכלכלי והנפשי. לפני שלוש שנים הכרתי את בעלי וכל הדיעה שחי השתנתה לא מזמן כי פשוט פעם ראשונה בחיים הרגשתי צורך לא מוסבר להביא איתו ילד ולהפוך למשפחה שלמה. החלטנו שננסה ומבחינתי אמרתי שבטח יקח זמן ויהיה לי זמן לעכל את ההחלטה. מפה לשם... נקלטתי אחרי שבועיים ואני עכשיו בשבוע 8+5 כל התקופה הזו היא רכבת הרים... בהתחלה שמחתי אחר כך הסתגרתי בבית מעל לשלושה שבועות עברתי לעבוד מהבית לא הלכתי לעבודה ולא ללימודים פשוט לא יצאתי מהבית.. הרגשתי עייפות ודיכאון מטורפים. והמחשבה על הפלה כל פעם ביקרה אותי. אתמול היינו אצל הרופא ועשיתי אולטרסאונד... אני לא יודעת מה להרגיש.. ראיתי ראש קטן ידיים רגליים ממש התרגשתי אבל אני עדיין מפחדת שלא אוכל להתמודד עם כל הדבר הזה. איך עוברים את כל התקופה הקשה הזו? מרגישה לבד ומבולבלת.

מאמי, זה טבעי מה שאת מרגישה . הכל בסדר אל תבטלי את הרגשות שלך כשהיא או הוא יוולדו תכירי את עצמך מחדש וכוחות שלא הכרת בעצמך בחיים.

לא לבד בכלל.. רוב הנשים עוברות את רכבת ההרים הזאת. קחי בחשבון שחלק מהרגשות האלה הם לא בשליטתך כי כל מחשבה קטנה שעוברת לך בראש מועצמת בכמה רמות בגלל ההורמונים ובגלל שההתחלה של ההריון ובכללי ההריון עצמו לא פשוטים. תנסי לקבל הכל באהבה ובהרבה הבנה וסבלנות כלפי עצמך. ואף פעם לא יזיק ללכת לאיש מקצוע ולדבר על מה שאת מרגישה ❤ שולחת חיבוק והרבה אהבה ... אל תשפטי את עצמל הכי חשוס

כל כך מזדהה איתך כל מה שאת עוברת, עברתי ועדיין עוברת לפעמים, רוצה להגיד שבהתחלה זה ממש קשה אבל עם הזמן זה משתפר גם מבחינת ההורמונים וגם מבחינת ההתרגלות באמת לא הייתי שוללת התערבות של איש מקצוע או פסיכולוג או פסיכיאטר אבל בהחלט לדבר עם בן זוגך לשתף אותו ולנסות להגיע לתמיכה הדדית

עוד בלי כל הרקע שסיפרת ומתוך רצון שלם למשפחה וילדים, ההריון הראשון שלי עבר בדיוק ככה. בלבול מוחלטת, פחד, קצת התרגשות, חששות מהלא נודע, איזה אמא אהיה... בואי, זה כל כך טבעי! זה תהליך עצוםםםם להפוך לאמא, יש סיבה שזה לוקח זמן, צריך להבשיל לזה וגם 9 חודשים זה לא באמת מספיק. אני ממש הכנתי את עצמי לזה שאני אולי לא מיד אתחבר לתינוק ושזה בסדר, וזה קורה כי פשוט לא הרגשתי חיבור לכל ההריון, זה היה נראה לי ממש זר וחייזרי שבנאדם קטן שאני לא מכירה גדל לי בבטן.. אם את מרגישה צורך, אולי אפילו תקחי אשת מקצוע (תרפיסטית) שתלווה אותך בתהליך. זה לא פשוט, עם כמה שטבעי. מה שכן, היום הוא בן שנה וחצי ואני חייבת להגיד לך, אושר כזה לא הכרתי בחיי :) עכשיו ב"ה הריון שני ואני פחות מבולבלת, יותר מבינה לקראת מה אני הולכת ומתחברת לכל העניין.. חיבוק! ♥️

תודה לכולן על התמיכה זה כל כך עוזר לדעת שאני לא היחידה!

וואו אני ממש מזדהה. גם אני לא רציתי אף פעם ילדים. הרגשתי שאין לי רצון לעבור הריון, ובטח לא לידה. כל העניין פשוט לא משך אותי בשום צורה ולא התחברתי עליו. בן זוגי ידע שאני לא רוצה ילדים ואף פעם לא לחץ עליי, אבל ידעתי שהוא רוצה מאוד. אז עברתי תהליך של שנה להבין עם עצמי מה אני רוצה, בסוף התחלנו לנסות וגם נקלטתי ממש מהר. לא ידעתי איך אני ארגיש כשאדע שאני בהריון, פחדתי שאני ארגיש שפלשו לי לגוף וישר ארצה להפסיק את זה. אבל קרה ההיפך, הרגשתי שיש לי יצור קטן שאני צריכה להגן עליו. ועדיין השליש הראשון היה ממש קשה והיו לי הרבה מחשבות על הפלה. בשבוע 6 הייתה לי ממש התמוטטות, דיברתי עם בן זוג שלי על הפלה. אמר שיקבל כל החלטה אבל שהוא לא רוצה לעשות. חשבתי עם עצמי והחלטתי שאני ממשיכה עם זה. הרגע שבו באמת הבנתי שאני רוצה את ההריון זה בשקיפות עורפית בשבוע 12 כשהרופא אמר לנו שזו בת. ממש התרגשתי. והיה עוד רגע שהתחלתי להרגיש תנועות בשבוע 17, ופתאום את מבינה שיש בתוכך חיים. אני באמת אף פעם לא התלהבתי מהרעיון של הריון לידה וילדים, אבל עכשיו אחרי שעברתי הריון (יש לי תינוקת בת כמעט שבועיים) אני יכולה להגיד שבשבילי זה היה תהליך מופלא. הטיפול בתינוקת קטנה הוא קשה ואינטנסיבי מאוד, אני בקושי ישנה ולפעמים נשברת נפשית. אבל כמות האהבה שאני מרגישה ליצור הקטנטן הזה היא מדהימה. אני חושבת שכל מה שאת מרגישה זה טבעי. אני ממש מקווה שההריון יהיה חוויה חיובית עבורך. ומה שיסמין הציעה על לקחת תרפיסטית ללוות אותך בתהליך נשמע כמו רעיון ממש טוב.