אפשר לפרוק קצת עצבים? אני מודעת לזה שאמא שלי לא מסוגלת להכיל שום כאב של אחרים. יש לי הריונות קשים, מלווים באשפוזים וביקורות, סימפיזיוליזיס, וכאבים רציניים בעמוד השדרה. היא לא מסוגלת לשמוע אותי אומרת "כואב לי" בלי לענות "גם לי.. את לא מבינה, אתמול בלילה הגב שלי" וממשיכה ומספרת כמה היא גיבורה שמתגברת על כל כאב וכמובן שגם אני חייבת. דורשת ממני להמשיך הכל כרגיל, בלי להתחשב אפילו בעובדה שרופאים המליצו להפחית הליכה ועומס והמליצו על שמירת הריון. למשל יום אחד שהיינו אמורים להיפגש כולם עברתי יום זוועה, כל היום רק בכיתי מכאבים. היא מחליטה שהיא מבינה יותר טוב מכל הרופאים מה נכון ומחליטה שאני לא צריכה מנוחה. די היא התישה אותי. לא יודעת כבר איך להסביר לה. אני מרגישה שגם אם היא תראה אותי חוטפת ירייה לפרצוף היא תגיד לי "לא נורא, הכל בסדר יעבור". אפס אמפתיה למה שאני מרגישה.

טוב שאת מכירה אותה ומודעת לנפשות הפועלות ולכן את תמשיכי להקשיב לעצמך ולהנחיות הרופאים וללמוד להתעלם או להחליק את חוסר הטקט וחוסר ההתחשבות שלה, עם כמה שזה מעצבן.

אוי מעצבן... דיי מוכר לי, מאבא שלי.. אני חושבת שזאת הדרך שלה להתמודד עם זה שכואב לבת שלה, כי יש כאלה שקשה להם להכיל כאב של אחרים

במיוחד כשמדובר על כאב של הילדים שלנו

🫂