לפני שנתיים התאשפזתי אחרי הלידה, גרנו אז רחוק מההורים שלי, ליד ההורים של בעלי. זה היה אישפוז ממש קשה כי היה פחות מחודש אחרי הלידה הראשונה, בעלי נשאר לבד עם הילד שרק נולד שבקושי אני מכירה אותו וכמובן מתעורר בלילה.. הגעתי למצב שאני בורחת בלילות מהאשפוז כדי להאכיל את הילד בשלוש בלילה שלבעלי יהיו כמה שעות רצופות של שינה.. עם מחט אינפוזיה תקועה ביד. חמתי לא עזרה בכלל, טסה לחול כי חס ושלום היא תבטל בשביל לעזור לבן שלה. לפני כמה ימים גיסתי עם סיפור דומה רק שהילד שלה בן חמישה חודשים, וחמתי כמובן רצה לעזור לבן שלה. כשלבעלי לא עזרה בכלל .. ויותר מזה היא מתקשרת לבעלי אומרת לו שהיא לא מבינה אך היא לא מביאה לילד מוצץ ולמה התינוק שלם ככה וככה דברים שקשורים בגידול הילד. וזה ממש מכעיס אותי שלאחד היא מתייחסת ככה לאחר ככה, ושהיא נכנסת לצורת גידול הילד כי היא כולה עזרה קצת למשהוא אחר. מה הבעיה לעזור מהלב בלי לשפוט בלי לרכל לא מבינה?! סליחה פרקתי.