אוף אני מתוסכלת ובוכה שאני כותבת את זה ,יש לי שני ילדים בת שלוש ובן חמש ,מוצאת את עצמי שאני צועקת המון ,לא מקשבים לי על משהוא ישר מתעצבנת ובסוף גם מושיבה לחשוב כמה דקות ,פשוט נמעס לי שאני כזאת אמא ראה שאצלה רק עם צעקות ואונשים אלוהים תעזור לי תן לי את הסבלנות שיש לאמאות 🥲

פעם היו גם מרביצים אם הן לא מקשיבים לך צריך לחנך אין מה לעשות אני אישית לא צועקת ולא מענישה כי כואב לי שהוא בוכה והילד שלי עושה ממני קרקס לא סופר אותי ממטר אני עכשיו מנסה להתחיל לתפוס אותו וזה קשה

את בעצמך אמרת הם לא מקשיבים אז את צועקת .. ואמא שלי מחנכת ומבינה בפעוטים והיא אמרה חי גם להתחיל לתת לו פסק זמן

זה לא עניין של רעה, לפעמים ילדים יכולים לחרפן! הם גם נמצאים בגילים מאוד קשים... אני הבנתי שהשיטה הכי טובה היא להיות עקבית. אם אמרתי לבן שלי משהו זה יקרה, למשל אם אמרתי לו שעכשיו הוא נכנס להתקלח אני לא אוותר לו כי הוא אומר שהוא לא רוצה או בוכה. אני לא מתרגשת ומבינה שצעקות זה בעיקר חוסר שליטה שלי וזה לא מועיל... לפעמים גם אני קצת מרימה את הקול כשאני מתחרפנת שלא תחשבי שאצל אחרים הכול מושלם... אבל זה באמת לא עוזר! אני מאוד מקפידה על חינוך ולא מוותרת על שום דבר כי ככה הם לומדים שהם יכולים לסובב אותנו על הזרת... זו עבודה לא קלה אבל אני קוטפת את הפירות, הבן שלי יחסית לגיל שלו ילד מדהים, הוא קשוב וחרוץ ומנומס, לפעמים יש לו כמובן נפילות הוא בן אדם אבל בגדול נעים בבית וזה מה שחשוב

אומרים שאפשר לחנך גם בלי להרים את הקול בכלל , רק בדיבורים ובהסברים אני לא קונה את זה אוליי כי קשה לי באמת אני צועקת עלכים בגלל חוסר שליטה שלי ,תודה בנות על התגובות

לפעמים באמת אין ברירה, ולפעמים זה חירפון שלנו.. שבי לעשות לעצמך סדר בראש מתי כן ומתי לא, ותעבדי על זה.. אם זה מגיע למצב שאת כל הזמן צועקת, זה נהיה ה"רגיל" ואז לא יקשיבו גם לצעקות. צעקה צריכה להיות "מקרה מיוחד" כדי שהיא תהיה אפקטיבית בתור כלי חינוכי, אבל גם ברור שלפעמים הם פשוט מחרפנים 😅

זה לא שהם לא מקשיבים לך, תחשבי שיש לך רק שלוש או חמש שנות ניסיון בעולם הזה. כשאת מושיבה אותם לחשוב על נה שהם עשו, הם עוד לא לגמרי מבינים מה הבעיה במה שהם עשו. גם אם זה דבר שחוזר על עצמו. כי הם צריכים לגלות את זה בעצמם וזה מאוד קשה לילדים לשים את האצבע איפה הם טעו לבד. פה אנחנו מגיעים בתפקיד ההורים, המורים. לתווך להם מה הייתה הבעיה- לדוגמה, נגיד שהבן חמש שלך זורק על בת השלוש צעצוע ואת מושיבה אותו לחשוב, הוא יכול לחשוב "אולי הייתי צריך לזרוק עליה משהו אחר ולא את הצעצוע" אבל את התכוונת שלא יזרוק עליה שום דבר, בכלל. ברגע כזה את עוצרת אותו, מתכופפת לגובה שלו ובקול הרגיל שלך אומרת לו "אתה פגעת באחותך. וזה מאוד כואב. היית רוצה שיכאב לה? היית רוצה שיכאב לך? היית רוצה שיעשו לך את זה? נכון שזה לא נעים? תבקש ממנה סליחה ולך תעזור לה לשטוף פנים ולהתרענן." ואז הדבר הכי חשוב זה לספר מה *כן* אפשר לעשות עם הצעצוע הזה. לדוגמה זה צעצוע של ספיירדמן- "אפשר לעוף איתו, אפשר ללכת איתו, אפשר לתת לו לטפס על הקיר, אבל אי אפשר לזרוק אותו כי זה מכאיב"

לינור העתקתי את התגובה שלך לפתקים בפלאפון😊

לינור תודה באמת עזרת

לי

בשמחה ובאהבה! אני גננת ועובדת עם ילדים מגיל 15 אז באמת מוזמנות הכי באהבה לשאול ולהתייעץ

חושבת שתגובות כמו ״זה בסדר לפעמים לצעוק״ זה נותן לגיטימציה להתנהגות הזו. מתנצלת, על ילדים כל כך קטנים אין שום דבר בסדר בלצעוק עליהם. בואו נתחיל מזה, שזו התנהגות מזלזלת ולא מכבדת- עליכן הייתן מסכימות שמישהו יצעק? הבעל? ההורים? לא!!! על ילדים לא צועקים ובטח שלא מחנכים בצורה כזו. מי שבוחרת לנהוג כך או לומר לעצמה שזה נורמלי, נדרשת ללכת להדרכת הורים! בית בריא זה בית שבו מדברים בשפה מכבדת ונעימה לכולם! בטח לילדים כל כך קטנים ורכים.

ממליצה לרכוש ספר מצויין שקוראים לו ״איך לדבר כדי שילדים יקשיבו״ בספר יש מגוון כלים איך לדבר לילדים! ולא, אין בסדר כלי שמתייחס לצעקות. צעקות הן מחוץ לתחום!

כל כך מסכימה עם מעיין עם כל מילה, צעקות לא יחנכו ולא יתרמו לכלום אלא ההפך!