זוגיות של שנתיים עם תינוקת בת חמש חודש, עברנו עליות ומורדות בעיקר מורדות, מרגישה שהוא לא מחייה אותי, אני טיפוס מאד דברן ועושה צחוקים ומכניסה חיים והוא מאד מופנם נדיר שיש לנו שיחות נפש או צחוקים עד שכואבת הבטן, הייתי מאוהבת בעבר ואני יודעת מה ההרגשה וזה רחוק שנות אור ! אנחנו שמיים וארץ ומנסים כל פעם מחדש בשביל הילדה, מפחדת לעשות את הצעד הסופי של לחתוך למרות שיודעת שאני לא אפסיד כלום, אולי מהפחד של הלבד כי תמיד הייתי בזוגיות, הוא כן משתדל לתת לי מה שהוא יכול אבל עברתי איתו יותר מדי משקעים בשביל שזה יפצה במיוחד בהריון ובאופן כללי אין לי זכרון מיוחד שארצה לחזור אליו איתו, יש פחד מהפן הכלכלי אני לא עובדת הבייבי איתי ואני ארבעה חודשים גרה אצל אמא שלי והוא אצל ההורים שלו ככה שהתרגלתי להיות חד הורית גם כשהיינו ביחד בתקופה הזו, התינוקת מרגישה את זה לפי האינטואיציה שלי כי כשהוא לוקח אותה אליו היא לא נרגעת ובוכה צרחות עד שאני מגיעה והיא איתי או שלרוב הוא פשוט מחזיר אותה בחזרה כי הוא לא יודע איך להרגיע, אז למה בכל זאת אני לא מסיימת את זה ?! .. פרקתייי

אתם ככה חיים בנפרד. ואת מרגישה חד הורית. אם יותר טוב לך ככה בלעדיו. ואת לא מרגישה חיסרון שהוא לא בסביבה. וכתבת שלא תפסידי כלום. אז כדאי לחתוך בצורה הכי מכובדת שאפשר. וששני הצדדים יגיעו להחלטה משותפת. לפני שזה יגיע לפסים שליליים. אבל לפני כן תבררי עם עצמך אם זה אכן מה שאת מרגישה וזה לא הורומונים או דיכאון לאחר לידה. לדעתי תפני לשיחת יעוץ עם פסיכולוגית. ותסבירי לי את כל התמונה ודרך החשיבה שלך. כי יש כאן תינוקת. (אם היית לבד המצב היה אחרת) כשאת תהיי מאושרת, גם את התינוקת תהיה מאושרת. תמצאי את הדרך שהכי טובה ובריאה לשניכן. בהצלחה!