3 חודש אחרי לידה, 3 חודשים שהחיים שלי התמלאו בהמון אהבה והשתנו ב180 מעלות למדתי להיות אמא למדתי לאהוב מישהו יותר מאת עצמי, למדתי לתת אהבה מבלי לרצות לקבל בחזרה. אבל עם כל זאת אני מרגישה שאני עסוקה בטפל, אני מבודדת מאנשים, אני תמיד הרחקתי מעלי את מי שלא צריך להיות בחיי תמיד התגאתי בזה שאני לא מהאלה שיש להן ים חברים שאפילו לא זוכרות שמות מרוב הכמות אלא התגיאתי שאני יכולה לספור על כף היד את האנשים הטובים לי שיהיו בחיי. תמיד הייתי מבודדת כל החיים להגיד לכן למה? כי עברתי קצת יותר מדי בחיים לגילי דברים שאם אתחיל זה לא ייגמר ואני בטוחה שלא בא לכן חפירות על חיים שכאלה הרי אתן עצמכן עוברות. אבל, הגיע השלב שאני בבית עוד לפני הלידה יצאתי להיות בבית מתחילת חודש רביעי מסיבותיי האישיות. לא נפגשתי עם אף אדם חיצוני שהיה לי בחיים גם 2 חברות טובות אפילו נמנעתי מהליפגש. ולמה? כי הרגשתי שאני צריכה את הנתק הרגשתי שאני צריכה את הלבד. הבאתי את אמא שלי כל יום וזה מילא אותי הייתי סביב המשפחה שלי והרגשתי שדבר לא חסר לי. מדי פעם הייתה צביטה כן? של סטורי וצחוקים של בנות מהעבודה ובכלל בחיים שהיו, אבל התרגשתי לקראת השינוי שלי בחיים. ואז שוב נכנסתי לבידוד עם עצמי הפעם יותר מחריף, מי שהייתה חברה טובה היום כבר לא. ואני מבינה אני אשמה, מנעתי שיבואו אלי מתוך דאגה לתינוק לא רציתי להכניס אלי שוב לחיים ולבית. פחדתי מהמפגש הזה. ועכשין אני נתקלת בסטןריים ובשיתופים של מי שהיו חברות ויש צביטה גדולה. המצב כבר לא כמו שהיה, אמא כבר טוב לה בבית שלה, החיים עם הבעל אוי אוי כמה הם קשים, האיומים על גירושין הם כמעט כל שבוע ושבוע. פתאום לא טוב לי במקום שאני נמצאת. אבל רגע לאן אני אלך? עם תינוק שהוא האור שלי בחיים איך אני אדאג לו למחר? אני אתגרש אעזוב הכל ומה? אין לי עבודה שאני רוצה לחזור אליה, שם אני כבר לא רצויה. אפילו שבאים לעבוד עבור עצמנו בשביל שכר מינימום ולהיות לא רצוי שם במלוא מובן המילה אין לי באמת מה לחפש שם. הבעל שלי אוי הבעל.. כל הזמן מצפה שיבין את השברים שלי את הקשיים שלי את העצבים שלי ולא תמיד זה פייר כלפיו אבל אני מרגישה שאני מכילה אותו בלי סוף את השברים הכעסים והפגמים שלו, ולו קשה להכיל את שלי. אנחנו נמצאים במבוי סתום. בעצם אני, הוא יודע מה הוא רוצה בחיים הוא תחת חברה, אבל גם הוא עובר דברים קשים אבל הוא לא היה מבודד אף פעם הוא כן אדם אהוב. אני פשוט לא. אני כל החיים לא הייתי אהובה 100 אחוז ותמיד הרחקתי מעלי והתחבאתי מכולם והיום זה מתנקם בי. הבדידות חונקת אותי, אין לי חברה אחת אפילו אחת פעם שיכלתי לספור באצבעות את ה2, 3 היום היד סגורה כאגרוף אין אפילו אחת 0 חברות. לא תמיד חברה זה טוב אבל לפעמים הנשמה צריכה אחת כזו שתרים אותך ותחבק אותך. והיו לי 2 כאלה בכל מהלך חיי נשבעת ! אבל דאגתי להרחיק אותן כי לא יכלתי להיות החברה שהן רצו, החברה השמחה והעליזה תמיד חשבתי שהן קיבלן אותי כמו שאני אבל גם הן נרתעו מהבדידות שלי. רק שתיהן היו בחתונה שלי לא היו לי עוד. הרגשתי מבוכה ענקית. שאני מבודדת גם כל ה15 חברים של בעלי היו בשןק שיש לי רק 2. הבדידות גומרת בן אדם.. מי ירצה להיות בחברת אדם בודד שמתחבא ועסוק בצרות ומשקעים שלו בעבר לא? לא מצפה שתקראו ושתגיבו אני יודעת שהרבה נרתעות שרואות סיפור ארוך. רציתי לפרוק מה שיש על הנשמה שלי ורק במקום פה אני יכולה לחשוף את הלב שלי על מלא תודה על המקום הזה שאני יכולה להוציא❤

עסוקה בטפל הכוונה באנשים

נשמע ממש קשה מה שאת חווה אהובה.. נשמע לי שגם ההורמונים משגעים אותך, הדאון הזה שיש אחרי לידה זה משהו שאי אפשר להסביר זה לא קורה לכולן אבל למי שזה קורה, זה מטורף החיים משתנים אחרי לידה אחותי, הכל משתנה ולעבור את זה שאת לבד זה קשוח ממש אני חושבת שלחזור להיות בקשר איתן יכול לעשות לך טוב אבל אני אישית לא תולה את האושר שלי באף אחד החברות שלי התרחקו ממני בהריון ואחרי הלידה לא יודעת לשים את האצבע למה אבל זה גם הפסיק לעניין אותי כי התאכזבתי מהן ולי יש את המשפחה הקטנה שלי והיא הכל בשבילי תנסי בכל הכוח לתקן ולשפר את היחסים עם בעלך תנסי להזכר למה מראש התחתנתם ולמה הקמתם יחד משפחה... אני לא יודעת לגמרי מה קרה ביניכם אבל אל תמהרי לפרק את זה, זה תמיד קל לפרק מאחלת לך שרק תהיי מאושרת ושהכל יהיה בסדר בעזרתבעזרתה❤️

תודה לאורה את מהממת שקראת וענית בכלל. זה לא מובן מאליו עבורי תודה על ההשקעה ועל המילים החמות בנוגע למה שייעצת לי מי שיוצא מחיי לא חוזר לשם.. אז אני לא אנסה לחזור לקשר עם אף אחת אלא אני צריכה לקבל את המציאות הקשה לגבי החברות.. ולגבי הורמונים את צודקת אני מאוד מעורפלת בדיכויים ואין כל כך מי שיבין אותי.. עם הבעל אנחנו בשלב גרוע לא טוב לנו בשום צורה מקווה שיסתדר הכל כמו שבירכת אותי🥺❤

היי אהובה, קודם כל לדעתי את אומרת שני דברים שונים בפוסט (לא מצד שיפוטי אני אומרת אלה רק לתת לך זווית אחרת של הסתכלות על הדברים) ראשית את מאוד רוצה שוב את השתי חברות שהיו לך ואת קצת מקנאה וזה טבעי לחלוטין במה שהיה לך אפילו שזה רק שתי חברות שהיו לך כל החיים. דווקא נראה מהסיפור שלך שהם חברות אמת ושהן תמיד רצו בטובתך והיו נוכחות תמיד בשמחות שלך וברגעים הפחות טובים שלך כי הן תמיד הבינו אותך והכילו את מי שאת. אני חושבת שבמבחן החברות הן עמדו יפה מאוד. מנגד, את רושמת שאת לא רוצה להכניס אותן שוב לחייך כי מי שיוצא לא חוזר למרות שאת מרגישה נורא בודדה ולמרות שאת זאת שהוצאת אותן מחייך מכל מיני שיקולים אישיים שלך בלבד. לדעתי זאת טעות. כל אדם צריך חברה בלי שום קשר לזוגיות.. חברות זה דבר חשוב שאסור לעולם לוותר עליו (כמובן חברות אמת) לדעתי שווה לך לחדש איתן קשר ולספר להן על התקופה שאת עוברת ואף להתנצל שבתקופה מסויימת בחיים בחרת לקחת הפסקה מהכל. לשתף חברה בדברים זה לא כמו לשתף את בעלך.. לדעתי זה יעשה לך רק טוב! דבר נוסף במידה ואת לא רוצה את יכולב סתם ללכת לאיש מקצןע לדבר קצת על התקופה שאת עוברת כי אין גרוע יותר מלשמור דברים בבטן אולי את צריכה גם לטפל בצד היותר מופנם שלך וככה תוכלי ליצור חברויות חדשות שרק יעשו לך טוב. ובכל הנושא של בעלך הכי קל לפרק הכל, נשמע שאתם צריכים הפסקה קטנה מהכל.. לכו לסופ"ש תעשו אווירה רומנטית תחלקי איתו בתקשורת מקרבת מה את עוברת ואני מאמינה שיהיה רק טוב. תזכרי אמא טובה זאת אמא שטוב לה. בהצלחה ❤