בעיות בזוגיות.. אני אתחיל מזה שבעלי הבן אדם הכי טוב בעולם ואני אוהבת אותו מאוד. ואני אוסיף שאני אדם שצריך המון יחס. המון. אני עם הילדה (בת שנה) בבית כבר שבועיים, הייתה חולה ואז כבר לא היה גן ויצא שאני והיא כבר שבועיים רצוף בבית. בעלי עובד במשטרה ולכן הוא עובד (חיוני). מגיע הביתה סביב 16 וחצי מהעבודה. בימי שישי עובד עד 13. יש לו יציאות בזמן האחרון כאילו אין לו סבלנות אליי. עכשיו כשאני עם הבישוליפ והניקיונות ועם הילדה ביחד, אומר לי אני יוצא לשבת במרפסת לנשום קצת אוויר בסדר? אמרתי לו סבבה אבל אל תלך הרבה זמן, כשהוא יוצא לנשום אוויר זה בדרכ שעה וחצי. אמר לי מה הבעיה שאני אצא כמה זמן שבא לי? אפילו לא היה לי כוחות להסביר לו כמה קשה זה בבית, גילגלתי עיניים ואמרתי לו לך צא פשוט צא. מפה לשם אי המגעילה והוא זה שכועס. כל הזמן יש טאקלים קטנים כאלה, הוא אומא שהוא מבין אותי אבל בחייאת... הוא לא.... הוא בחיים לא נשאר עם הילדה לבד יותר משעתיים..... וגם זה אחרי שהוא מקבל ממני הוראות מה לעשות איתה. בא לי להתגרש לפעמים אני בכל מקרנ לבד

אני מבינה שזו תקופה לחוצה לשנינו אבל אני לגמרי מאבדת את זה איתו. מרגישה שכבר לא מדברים, לא מתקשרים. כשהוא פה אז הוא בורח למרפסת או לטלפון ולא באמת מרגישה שהוא רוצה להיות איתי. דיברתי איתו על זה כבר פעמיים השבוע אבל אלה דברים שחוזרים על עצמם שוב ושוב

יש לי שאלה:זה התחיל בהדרגתיות הריחוק או במכה?

בהדרגתיות אני בטוחה שמאה אחוז שהוא לא בוגד בי

פשוט כזה כל אחד בשלו ... אנחנו כן שוכבים וכן מתחבקים אבל מרגיש לי כאילו כי זה "חובה"

זה מאוד קשור לעבודה שלהם שתדעי. ולמצב הזוגי, אם יש לו לחץ ומתחים בעבודה ואז הוא חוזר הביתה ויש לו לחץ ומתחים בבית אז זה בא לידי ביטוי. יש איזושהי שחיקה של המערכת ותוסיפי לזה ילדה קטנה בת שנה שזו חתיכת מכה לזוגיות ...נשמע כמו תקופה שתעבור.

אוקיי,אולי הוא מרגיש שמאז שהילדה נולדה זנחת אותו והוא פחות חשוב?