בבקשה תשתדלו לא לשפוט אותי גם ככה אוכלת את עצמי ברגשות אשם. יש לי ילדה בת שנתיים שהיא כל העולם שלי, אני נותנת לה את המקסימום שיכולה ואוהבת אותה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה אבל אחת להרבה מאד זמן קורה לי שמתפרצת עליה פתאום. זה באמת בקושי רואה אבל כשקורה דבר כזה אני כאילו לא מצליחה לשלוט בעצבים ובראש אומרת לעצמי שאני אתחרט על זה אחר כך ומנסה להירגע אבל לא מצליחה ורק ממשיכה באותה צורה. אני יתן לכם דוגמא מהבוקר התארגנתי לצאת איתה לגן והייתי בלחץ של זמן יא עמדה לידי וכל רגע סגרה את הארון עם המראה והפריעה לי, נתתי לה משהו אחר ביד לא עזר, הושבתי אותה על כיסא לידי גם לא עזר בקיצור כל מה שניסיתי לא הצליח. עברתי לחדר אחר והיא אחריי, סוגרת את הארונות ומבקשת ידיים דיברתי איתה רגוע והסברתי לה שאמא ממהרת אבל כשהמשיכה פתאום צעקתי עליה ממש שתהיה בשקט ושאני לא יכולה להתארגן ככה ושאם היא תמשיך אני ממש יכעס וכאלה... היא השתתקה והיתה ממש מסכנה, אמרתי לעצמי להירגע לקחתי אותה בידיים וירדתי למטה ואז היא מצביעה לי על שיח לידינו ואומרת לי עץ ואני כאילו בהמשך לקודם הורדתי לה תיד ואמרתי לה "ששששש!" בעצבים היא השתתקה ושתי שניות אחר כך תפסתי תצמי וחזרתי למה שאני בדרך כלל, חיבקתי אותה, דיברנו ככה עד הגן מאז ששמתי אותה לא רגועה וכותבת פה עם דמעות בעיניים, אני לא מכירה תצמי כשזה קורה ונורא מפחדת מהשד שאני נהיית פתאום. זה באמת כמעט ולא קורה אבל לא רוצה שזה יקרה אף פעם. טיפים / עזרה ממכם איך אפשר להתגבר על זה? טיפול לא רלוונטי כרגע בכלל מבחינה כלכלית. ושוב אל תשפטו בבקשה, היא כל העולם שלי ואני מתייעצת איתכם רק כי רוצה שיהיה לה טוב ותחווה אמהות בריאה

ילדים זה עבודת המידות נכון שלפעמים יש התפרצויות ועצבים אבל תמיד שאת מרגישה שזה עומד לצאת ממך ולהתפוצץ תיזכרי בזה שהיא עדיין פעוטה והיא לא באמת מבינה שאת ממהרת לעבודה או עבר עליך יום לא טוב במיוחד וכל מה שהיא צריכה זה חום ואהבה וכמובן תסבירי לה ברוגע שככה וככה שורה תחתונה אנחנו זה המראה שלהם ובאיזה שהוא שלב הם פשוט מודל לחיקוי שלנו ולא כדאי ללמד אותם להיות עצבניים את נשמעת מקסימה ואכפתית בכל אופן אל תרגישי ככה ותגידי לעצמך שמהיום זהו את רגועה איתה ככל האפשר כי ילד מרגיש הכל בסופו של דבר ותמיד תדברי איתה ברוגע ולא בעצבים וככה לא תגיעי למצב של צעקות עליה כי את העולם שלה תיזכרי את זה ❤

קודם כל תודה על המילים שלכם! זה ממש עשה לי טוב אחרי שפרקתי. אני לא יודעת אם הבנתם לגמרי, אני חושבת שההתנהגות שלי הוא יותר גרוע

נשלח באמצע: ההתנהגות שלי היא יותר גרועה משל שאר האמהות. קצת קצת גובלת באגרסיביות. הצעקות שלי הם לא רק להרים את הקול וגם הבוקר שהורדתי לה את היד כזה... מפחדת נורא שיש בי צד אגרסיבי כזה

אני משתדלת לנשום לפני שצועקת עליה אבל פתאום זה כאילו משתלט עליי ואני פועלת בניגוד למחשבות שלי באותו רגע. בראש מנסה כל הזמן להירגע אבל זה לא מצליח

לא משנה מה שהיה היה מהיום את אמא רגועה תעשי לך סוויצ בראש ותדברי לעצמך כמו תוקי אם צריך שזהו הבת שלי צריכה אמא נינוחה ולא עצבנית תעשי לה פעילויות בבית ביחד את והיא שהיא תרגיש פעילה איתך ושאת מעורבת

בגילאים האלה זה נטו רצון לחום וצומת לב וככה הם מבטאים את ההתנגות שלהם "להציק" לך כביכול

תודה אושרת אני אנסה לשנות את הגישה והחשיבה - הלוואי שיצליח לי. אני באמת כל כך אוהבת אותה

אני בטוחה שאת אוהבת אותה ואכפת לך אחרת לא היית פורקת .. זה הכל עבודה עצמית שלנו בהורות ואנחנו חייבים לעבוד על זה בשביל שנגדל ילדים בריאים( נפשית) ושמחים

זה קורה לי הרבה, אבל אני חושבת שזה לא רק בגלל הילדים, אלא כל מה שמסביב (בעיות עם בעלי, קשיים כלכליים, יותר מדי זמן איתם בבית..) ועוד הרבה סיבות, וגם אני מפחדת ורוצה להשתנות.. אתמול בלילה איבדתי את זה

אנונימית יקרה הצעקות זה כיסוי לצורך שלא נענה כשאת צורחת או צועקת או אגרסיבית זה לא קשור לילדה ,זה קשור אך ורק אלייך. תדמייני עכשיו סיטואציה שאת מתארגנת לעבודה ולחוצה ופתאום מקבלת טלפון מאראלה ממפעל הפיס 😉שמודיעה לך שזכית ב 200 אלף שקל ,איך באותו רגע את תהיי בעננים ותרימי את הילדה שלך ותרקדי איתה בבית .למה ? מה השתנה ? הודיעו לך בדורה טובה וטוב לך אז אוטומטית את תשליכי את הטוב הזה עליה ולא תהיי לחוצה ולא כלום . אראלה זו רק דוגמה לרגע של טוב שמציף את הלב ,זה יכול להיות טלפון מחברה שמודיעה לך שאתן הולכות ביחד לנופש או לבעלך שמתקשר מאמי תארזי מזוודות טסים עם הילדה לקריביים לחודש וזה יכול להיות עוד מליון דוגמאות לרגעים שבהם את מתבשרת בטוב ואת פתאום הולכת ברחוב על עננים מרגישה שיא הקלילות ורוצה רק להיטיב עם כולם. כשלך טוב גם לה טוב תתעוררי שעה לפני תתקלחי תתאפרי תתלבשי הילדה תודה לך כשתראה אותך רגועה תעשי טוב לעצמך והיא תחזיר לך טוב קארמה

בשורה**!

לכל האמהות זה קורה זה צורך מסתתר שלא נענה תעצרי לקפה .לנשימה . לפרופורציה שהעצבים שלך חודרים אליה ואף בוס שבעולם לא שווה את הנפש של הילדה שלך שבגללו תילחצי

קשה מאוד לשלוט ולהפריד בין הרצון לחנך לבין העצבים שבאמת עולים לנו ואיך להוריד אותם. תנסי להכניס לעצמך לראש שבסוף היא בראש סדר העדיפויות שלך ואת רוצה לחנך אותה וזה יותר חשוב מהעניין הספציפי של לחץ זמן שיש באותו רגע ושאת עומדת לאחר. ומכאן תנסי לדבר ולהיות אסרטיבית. נגיד במקום לדחוף לה צעצוע אחר הייתי מנסה להגיד לה לא! מספיק בטון מספיק קשוח שתבין שמה שהיא עושה לא בסדר. כי זה לא שחסר לה צעצוע ביד אלא היא מנסה בעזרת זה למשוך את תשומת הלב שלך. וכמובן אחרי שסגרת סיפור כזה באופן ענייני תנסי לנקות את הכעס ולא לשמור לה טינה כי אפילו אם נראה שהיא מציקה לך בכוונה צריך להזכיר לעצמך שהיא בסך הכל ילדה ולא מבינה את המשמעות של מה יקרה אם תאחרי בגללה או שזה מעצבן אותך. מנסה לתת עצות שיעזרו אבל לגמרי מזדהה איתך אין צער גדול יותר מאשר כשמגיבים ביותר מדיי אגרסיביות לאדם שאנחנו אוהבים ורוצים שיהיה שמח, אבל אל תצטערי תנסי ללמוד מזה אין מה לעשות קורה לכולם

קראתי את הפוסט שלך והרגשתי הזדהות עמוקה...לצערי גם לי זה קורה, במקרה שלי אני מתרצת ואומרת שזה הורמונים... הקטנה שלי בת שנה וחצי ואני חודש תשעי ויוצא לי הרבה להתפרץ עליה מעצבים:( אני מאחלת לעצמי שאמצא את הסבלנות והרוגע אחרי הלידה....