אני בת 35, אמא לשתי בנות קטנות. לאחר חופשת הלידה חזרתי לעבודה, ובשבוע שעבר הייתה ביני לבין בעלי מריבה קשה מאוד. הכול התחיל מלילה מתיש עם בתי הגדולה, שבכתה שעות ארוכות ללא הפסקה. לאחר האזעקה ניסיתי להרגיע אותה בכל דרך אפשרית – סיפור, אוכל, טלוויזיה – ושום דבר לא עזר. בשעות הבוקר ביקשתי מבעלי להתחלף איתי, כי כבר הייתי מותשת. הוא קם, אבל במקום לתמוך בי ביקר אותי על כך שהוצאתי אותה מהמיטה. אחר כך אמר שהוא קבע עם חבר לריצה, והשאיר אותי שוב לבד להתמודד. בסופו של דבר הילדה נרדמה, וגם אני. בבוקר הוא רצה לקחת אותה להוריו, ואני הרגשתי צורך להיות איתה אחרי הלילה הזה, והבטחתי לעצמי לבלות איתה יום מיוחד. מכאן התפתח ויכוח נוסף – שבמהלכו הוא הטיח בי דברים קשים מאוד: קללות על המשפחה שלי, הערות פוגעניות על הגוף שלי ועל האימהות שלי, איומים שאצטרך להסתדר לבד עם הילדות, ושהרכב (שרשום על שמו) לא יהיה נגיש לי ושאשתמש בתחבורה ציבורית. אנחנו נמצאים בטיפול זוגי, אבל לצערי המצב לא משתנה, והמריבות חוזרות ונשנות. אחרי המריבה הקודמת הבטחנו אחד לשנייה שלא נגיע שוב לאותן השפלות – ובכל זאת זה קרה שוב, כאילו לא דיברנו כלל. גם לגבי החג – הוא הודיע לי שאצטרך ללכת לבד לבית הורי. אני מרגישה מושפלת, כבולה וחסרת כבוד בתוך הבית שלי. אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא התחתנתי כדי לספוג קללות, השפלות ושלילת חופש. אני מבינה שהגיע הזמן להתחיל תהליך של גירושין.