לבעלי יש חברים, מאוד מוכר ומלא אנשים שאוהבים אותו אצלי הפוך בקושי יש לי חברות עם השנים נוצר ריחוק שהוביל לזה שאני לבד .. אני יותר קרובה למשפחה וזהו וגם אם משפחה מחפשת אותי זה כי יש אינטרס רוצים ממני משהו .. בעלי אמר לי פעם אחת תמצאי תעסוקה משהו לאחרי העבודה והרגשתי קצת מושפלת שאין לי אף אחת לדבר ,לבלות איתה ,לעומתו .. כמעט ואף אחד לא מתעניין בי ואני הרבה פעמים בדיכאון מזה אני קצת מסתירה ממנו את הדיכאון הזה כי לא חושבת שהוא יוכל לעזור לי בזה ולפעמים קצת מרגישה שהוא מתבייש בזה שאין לי חברות ..אבל יכול להיות שזה סתם בראש שלי.. סוחבת את התחושה הזאת כבר מלא זמן..:((

לרוב לגברים יש יותר סביבה מלנו הנשים, מובן מה את מרגישה ואין בכלל סיבה להתבייש בזה היית כותבת מאיפה את קצת עליך ומאמינה שמי שבאזור תשמח להיות לך לחברה וגם אני ❤️

אני במצב בדיוק כמוך, לבעלי מלא חברים ואני כל הזמן מסתובבת לבד, מבאס נורא אבל אין מה להתבייש, אני כל הזמן בוכה ובעלי רואה את זה

ומה עם הנשים של החברים של בעלך? אולי תנסי להכיר אותם

קודם כל אל תתביישי אין לך במה, את בסדר גמור ולפעמים בחיים לוקח זמן למצוא את האנשים שיקיפו אותך, השם ישלח לך אותם, אבל כן הייתי משתפת את בעלך באיך את מרגישה, נכון שפיזית הוא לא יכול לעזור לך אבל זה יכול מאוד לשחרר אותך פשוט לשתף ולהוציא את זה ממך ולא להתבייש, כי כשזה מוסתר זה עוד יותר מגביר את הבושה והריחוק מבעלך

כתבת אותי ממש. במצבך בדיוק. רק שההסתכלות שלנו על המציאות קצת שונה. אני לבד. אבל לא משווה אותי אף פעם לבעלי. ולא לאף אחד. הבדידות מספיק כואבת כמו שהיא, בשביל שנוסיף עליה את ההשוואה לאחרים. תתעסקי בלבד שלך ומה את עושה עם זה. הרי את מבינה, שזה שיש לבעלך חברים או אם לא היו לו בכלל חברים, לא ישנה את המציאות החברתית האישית שלך. נכון שלראות לצידך מישהו עם חברים, מעצים את הבדידות לפעמים, אבל תנסי באותם רגעים לומר לעצמך: מזל שלבעלי יש חברים, אחרת היה מרגיש לבד כמוני, מדוכא, מדוכדך. לפחות הוא כן מתאוורר וחוזר עם כוחות מחודשים.