לפני חודש אני ובעלי חשבנו שאו שנעשה חג לבד בבית או שנעשה אצל ההורים שלי. וכששאלתי מה אתה מחליט אמר לי תחליטי את. ואז נקלענו לריב גדול בו הוא התעלם ממני כמה ימים ואמרתי לעצמי לא בא לי להיות ממורמרת בבית כל החג והוא יתעלם ממני. אמרתי לו אני רוצה שנעשה אצל ההורים שלי. הוא אמר לי תעשי. אמרתי לו אתה לא בא? אמר לי לא. אמרתי לו טוב אני הולכת עם הילד. ידעתע שבפועל הוא גם יבוא והוא סתם אומר. הודעתע לאמא שלי והיא אמרה לי היינו אמורים לעשות אמל דודים אבל תבואו בכיף נעשה יחד רק תבטיחי שתשני כאן (אנחנו כולם שומרים) ולא תבואי רק בערב כי אחרת משעמם לנו בחג. הבטחתע לה שנישן והכל טוב. (יש לציין שהרבכ פעמים אני נשארת לישןם בעלי חוזר הביתה בלילה וחוזר שוב בבוקר.) מאז השלמנו. דיברנו על החג אמקתע לו מה הבטחתי לאמא והכל עבר ברוגע. הבוקר הוא שולח לי הודעה אני מקוןה שאת ישנב בבית. אני לא מתכוון לעשות חג בנפרד מהבן שלי. אמרתע לו אתה יודע שקבענו ואני לא יכולה דקה לפני לבטל הם שינו את כל התוכניות בשבילי. אמר לי טוב אז חוזרים אחרי הארוחה. אמרתע לו שזה 40 דקות הליכה בלילה עם תינוק במצב שיכול להיות טילים בכל רגע.. ובלי קשר הבטחתעלאמא שלי מה נזכרת פתאום. בקיצור אנחנו בריב ענק והוא החליט שהוא נשאר כאן בחג ואני עכשיולא יודעת מה אני אמורה לעשות.

וואלה אם זה ככ קריטי בשבילו לישון בבית הייתי מוותרת לו והולכת איתו וחוזרת בבוקר

אני מפחדת שיהיה לילד אזעקות בדרך

בלי קשר זה חתיכת סרבוללל

אתם גרים באיזור של אזעקות?

כן

כאילו אנחנו מהדרום

תשארי עם הילד, בעלך יתגבר על זה. באמת לא מבינה מאיפה כל האומץ הזה