כמעט שנה אחרי לידה, מרגישה פתאום בדיכאון, מצד אחד כבר שנה שלמה שאני לא עושה כלום בלעדיי הילדה אבל מצד שני שמגיעה לרגע האמת ואמורה לעזוב אותה אני לא רוצה, אני מפחדת. היא מאוד קשורה אליי ובלילה צריכה לנשום אותי ולגעת בי כדי להרגיש שאני שם, ככה קורה מצב שאני ובעלי בלילה הופכים לשותפים למיטה. אני נכנסת למיטה מוקדם יותר כי אם אני לא שם הוא יקום והיא גם ישנה אצלי במיטה אז מהפחד שהיא תיפול. חברות אף פעם לא היו אצלי פונקציה, לא בונה עליהן ולא מרגישה שיש מישהי שבא לי לשתף. אני יודעת שכל ההרגלי שינה האלה שלה לא נכונים, בעיקר לי, אבל אני כבר אבודה. היא נכנסת עוד מעט למעון, חושבות שזה יעזור קצת?

אני בהחלט חושבת שזה יעזור אבל יכולה גם להגיד לך שגם הילדה שלי עד היום ממש קשורה ומחוברת אליי גם פיזית כל דבר שהיא עושה היא חייבת לגעת בי להשען עליי להיות איתי הכלללל אבל ברגע שהחלטתי שהיא עוברת למיטה משלה אז זה פשוט קרה תוך יומיים שלוש הם מתרגלים לא עשיתי את זה לבד כמובן שבעלי עשה את הרוב אבל אי אפשר להשאר ככה

אני מנסה ממש, כל לילה מעבירה למיטה שלו, הוא מאוהב במיטה שלו אבל רואה בה נטו מקום למשחק ולא לשינה. הוא פשוט לא ירדם כמה שאני לא אנסה וקם כל רגע שמרגיש שאני לא לידו. אוף אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות