אולי רק כאן יבינו אותי, מרגישה ממש מופקרת נפשית ופיזית. השבת הזאת כבר לא מסוגלת יותר, היינו אצל חמתי מערב שישי עד עכשיו. סבתא של בעלי גם שם, כל היומיים רק מעבירה על הבן שלי ביקורת: "הוא גדול בשביל מוצץ" (בן שלוש וחצי לוקח לפני שינה) "אני אתן לך כסף תלך להסתפר" "אתה שובב", כל השבת עושה לו פרצופים זועפים, וההורים של בעלי מדברים בלי הפסקה על הילדה של אח של בעלי. תוסיפו לכל זה את הטיפולי פוריות, אני אחרי שנה של נסיונות ועוד חודשיים של הזרעות שלא הצליחו. לקראת ivf מפחדת פחד מוות, לקראת מעבר דירה וילד שקם בחמש בבוקר ולא רוצה לישון צהריים כי קשה לו להרדם שם. בעלי רואה שאני כבר מאבדת את זה, צועקת על הילד שלי שישן כבר, לא יכולה לסבול יותר את עצמי מרגישה שאני בחלום רע מאוד. פשוט קמתי לקחתי את הילד והלכתי לבית. אם זה לא מספיק בעלי אומר לי בפנים "שוב פעם את מתחרפנת". מרגישה שהוא פשוט לא מבין מה עובר עלי ויורק לי לפנים. אני מרגישה כל כך רע עם עצמי, שאן לי סבלנות לכלום, שהגוף שלי בוגד בי, שכולם מתקדמים ואני תקוע במקום. לא יודעת כבר מה לעשות באמת ורק חושבת על החגים ובא לי לבכות.

משפחה יכולה להיות מעצבנת מאוד ומסתכלת

תהיי רגועה תתמקדי בעצמך וביחס מדהים לילדים ולבעל להפחית יחס לאנשים שעוקצים לדעת לעקוץ בחזרה למשל על מה שכתבת על הכזף לתזפורת הייתי עונה על זה … הוא יסתפר כשאמא ואבא שלו יחליטו ולצחוק ולזרום אבל לענות לא לשמור בפנים