יש לי בת חודש ובת שנתיים ואני לא יכולה לתקשר איתם רגשית בשבועיים האחרונים אחרי שילדתי כן הייתי מאוד מרגישה אהבה וגם הגדולה מאז שנולדה מאוד הייתי קרובה אליה אבל עכשיו אפילו בזמן שאני מניקה אני בטלפון ולא מסתכלת אליה כשאני מחליפה לה תיתול או בגדים אני מסתכלת על הבגדים לא אליה כשהיא בוכה אני דוחפת לה את המוצץ לפה.. ולגדולה אני מחבקת בלילה או כשאני מרדימה רק כדי להרגיע אותה אבל בתוכי בא לי להיות לבד ולישון ולא לעשות כלום בא לי להיות לבד עד שאני נרגעת מאז שאני מתעוררת בבוקר אני עצבנית ומחייכת לכולם רק כדי להראות להם שאני אמא רגועה ונחמדה אבל מבפנים לא בא לי לעשות כלום ורוצה להיות לבד לידון לקחת הפסקה ארווווווווכה ואז לחזור להיות אישה לבעל ואמא לשני ילדים ** המשפחה שלי ושל בעלי כולל בעלי כולם מאוווןד תומכים, הקשר עם בעלי טוב, וממש הכל הולך טוב ברוך השם... לכן אני עוד יותר מרגישה אשמה למה אני לא מרגישה את האושר הזה ולא נהנית בזמן הזה לפני שהילדים גודלים

תשתפי את בעלך בתחושות שלך.. הכל טבעי אחרי לידה כל קשת הרגשות. ואם את צריכה סיוע תרופתי אפילו לא להסס. שוב,אני הייתי בהחלט מבקשת סיוע מהבעל. או אולי אחות או חברה טובה

קשה לי לקרוא את זה מהצד כשאני חווה בעצמי משהו דומה, בן שלושה חודשים עם טמפרמנט גבוה ויש רגעים שפשוט לא בא לי כלום, בא לי להיכנס מתחת לשמיכה ולהיעלם. מניסיון אני אומרת לך תשתפי תוציאי תפרקי לכל מי שאת יכולה בכל רגע נתון, תגידי את כל מה שיושב לך למישהו שלא ישפוט אלא סתם כדי לפרוק (בעל, חברה, סתם מישהו אקראי שישאל אותך מה קורה) ותיקחי כל עזרה שמציעים לך, גם אם זה אומר לתת את הילדים לחברה לשעתיים כדי להיכנס למיטה ולא לעשות כלום!

היה לי דיכאון אחרי לידה ראשונה.. ועכשיו מאז שילדתי אמרתי שאני לא רוצה לחשוב בכללל על רגשות ולא לחשוב על כלום רק לעשות מה שצריך לעשות ולעבור את התקופה דווקה הפעם התקופה יותר קלה, יותר יפה, ולמרות זאת היעצרתי את הרגשות שלי לא רוצה שבעלי ידאג שוב 😔