היי בנות. הבת שלי בת שנה פשוט לא ילדה שמחה. היא מלא מלא בוכה. ואם אני זזה ממנה טיפה זה ישר קטסטרופה. רק פעמיים בודדות היא מחייכת לאנשים ומסכימה להשאר איתם לבד. מה אני עושה איך אני משנה את זה? אני חד הורית והיא איתי בבית. מאוד עצוב לי בלב לראות שהיא ככה אני מרגישה אמא כושלת

לפעמים זה טמפרמנט של ילד. מה משמח אותה בדרך כלל?

שמצחיקים אותה ממש רק או שיש שירים והיא רוקדת .. זהו. את באה להגיד לי שזה הטבע שלה להיות בכיינית ומופנמת?

את לא כושלת, זה גיל שלהרבה ילדים יש את זה.. ויכול להיות שהיא ביישנית ומופנמת, וזה בסדר אם כן, גם זה לא הופך אותך לכושלת או אותה לבעייתית, היא תקשר לדמות מטפלת אחרת כשתהיה אחת שמתאימה לה ובזמן שלה..

זה לא ה"טבע" שלה. זה הטמפרמנט שלה. כלומר יש לה נטייה טבעית להביע את עצמה ככה. זה לא אומר שהיא לא שמחה, היא פשוט נוטה להתבכיין ולהסתגר וזו לא גזרת גורל (ממליצה לך לקרוא את הלוחשת לתינוקות) תנסי לעשות יותר מהדברים שהיא אוהבת , שמצחיקים ומשמחים אותה ותני לה הרבה אהבה

היא מקבלת מלא מלא יחס וחום ואהבה באמת שמלא

תראי אל תשכחי שזה גם חלק מההתפתחות שלהם. סביב הגיל הזה יש חרדת נטישה וחרדת זרים וגם קפיצת גדילה. לתת לה מה שהיא צריכה כרגע , להיות שם בשבילה ולהיות סבלנית. אני מאמינה שזה טבעי ויעבור. גם אצלי הוא היה ככה סביב גיל שנה. אם עזבתי את החדר היה בוכה. זה טבעי ונורמאלי. אם יש לך ספק תתייעצי עם רופא ילדים

היא מגיל קטן מאוד בכיינית.. יכול להיות שזה אופי? כי כשהיא איתי היא סבבה אבל ברגע שמישהו אחר חוץ ממני נתקרב זה בכי עולמים. גם אם אני נעלמת לה מהעיין

טמפרמנט

זה משהו שקורה להרבה תינוק מגיל 4 חודשים בערך, היא מבינה כשאת מתרחקת או הולכת וזה מאוד מפחיד עבורה. חרדת נטישה מתעצמת עם הגילאים האלו, זה בא והולך בגלים עד גיל שנתיים כמעט. קחי את זה כמחמאה, זה לא דבר רע שהיא קשורה אלייך, גם אם זה מעייף לפעמים ♥️ וממליצה לך להוציא מהלקסיקון שלך את המונח "בכיינית", זה לא טוב לך לחשוב עליה ככה, לא טוב לה שאת מתנסחת ככה כלפיה וגם בכללי לא נכון - היא בוכ. כי היא מרגישה שהיא זקוקה למשהו (נניח, את).. אולי היא רגישה, אולי מופנמת.. אבל לקבע ילד כ"בכיין" זה לא בריא לאף אחד.

אני אישית לא קוראת לה ככה לעולם. להפך אני מאוד מעצימה אותה כל הזמן וזה חשוב לי שהיא תדע את זה. אבל הסביבה שלנו מכניים אותה ככה