חברה שאלה אותי אם אני מתחילה לקלוט שאני אמא, עניתי לה כן, אני מתחילה לקלוט שיש לי את הנסיכה שלי ואני אמא שלה. מה שעוד לא הצלחתי לעכל זה את כל מה שהאמהות מביאה איתה , משהו שאף אחד לא דיבר איתי עליו בבית ספר. אף אחד לא דיבר איתי על המשמעות של להיות אישה, מהרגע שילדתי פתאום קיבלתי תפקיד מאוד משמעותי - אני אחראית לא משנה מה אני יעשה. אני רואה את הילדה ומכירה את הילדה שלי הכי טוב וגם אם בעלי יהיה הכי מעורב , לאמא יש יכולת טבעית שלאבא כנראה לעולם לא יהיה אלא אם הוא מתפקד כאמא בביתו. זאת חתיכת אחריות, זאת אחריות לכל החיים, הילדה שלי תהיה מושפעת מהמצב רוח שלי יותר מכל אחד אחר, הילדה שלי מעתיקה ממני את הצורה שהיא מחייכת, כמה דברים עוד יש לי השפעה עליהם? המוןןן ופתאום את קולטת שהילדה שלך הולכת להסתובב בעולם ואת אחראית עליה.. זאת מחשבה לא פשוטה. ברגעים כאלה אני אומרת לעצמי, למה אנחנו הנשים שופטות אחת את השניה , מבקרות ומשקיעות בזה כל כך הרבה אנרגיה? יש לנו עבודה כלכך מאתגרת, בואו נתמוך אחת בשניה, נחזק , נפרגן אנחנו באמת מלכות ובלעדינו העולם קורס, סליחה ..העולם בכלל לא קיים!