רוצה לפרוק.. הבת שלי בת 3.5 חודשים. בחודש הראשון הייתי אצל ההורים שלי ככה שיצא שהאחים (3) ובנות הזוג והילדים שלהם וההורים שלי היו מגיעים ועוזרים איתה ברמה יומיומית- מרדימים, מאכילים ושומרים. בחודשיים וחצי האחרונים חזרנו לבית שלנו- ונסענו לבקר את המשפחה שלי ושל בעלי בערך פעם בשבוע. הבת שלי איתי בבית ביום ואני עושה איתה כל מיני פעילויות וסדנאות הכולל אימהות ותינוקות נוספים והבת שלי נהנית מאד. בחודש האחרון כשהולכים לצד שלי- כולם מרימים ורוצים לגעת להאכיל. והיא פשוט בוכה ורוצה רק אותי ואת בעלי. זה גורם לי להיות כל הזמן בהשגחה כשהם מטפלים בה. לאחרונה שמעתי ביקורת מכולם שאני חרדתית ואף בדיכאון. שאני כל הזמן לוקחת אותה מאנשים, בטענה ש"אז מה אם תבכה היא תינוקת וצריכה להתרגל לרעש ולאנשים ולעולם". האם יכול להיות שמה שאני מאמינה שטוב לה הוא לא באמת הכי טוב? יכול להיות שאני מפספסת משהו בגלל שאני רגישה אליה? היא קטנה ואני לא רוצה שתחשוב שאנחנו לא שם בשבילה כשבוכה. וקשה לי עם הביקורת כי היא מגיעה לא רק מאדם אחד. 🥺

את אומרת פה שתי דברים, דבר ראשון שת חוששת שהיא תרגיש שאתם לא בשבילה ב100 אחוז, דבר שני שהיא מפונקת, אז דבר ראשון מי שהכי יודע מה טוב לילדים שלו, זה ההורים שלהם שזה אומר את! עכשו לגבי שתי הדברים,מפונקת יש סיכוי שהיא וזה גם יהיה במובן בהתחשב בזה שהיא ילדה ראשונה ואתם איתה כל הזמן,והכל בסדר. לגבי הדבר הראשון,היא יודעת שאתם שם בשבילה, היא עוד לא בגיל שמבין את העניין של אתם בשבילה 100 אחוז או לא,היא יודעת שאתם שם בשבילה ודואגים לה ברמה של תינוקת. את יכולה להגיד לאנשים בצורה מאוד ברורה ויפה,איזה כיף שאתם אוהבים אותה,אבל היא רגילה להיות רק איתנו וקשה לי שיש בלאגן,אחר כך היא בבית חוגגת לי, אני ישמח שהיא לא תעבר מיד ליד,לשים גבולות והעניין יגמר. או להחליט שאת זורמת עם המצב, המון הצלחה

הילדה שלי עד גיל חצי שנה לא הסכימה שאף אחד אחר לא יאכיל אותה חוץ ממני, ואמא שלי היתה איתה כמעט כל יום!! אני חושבת שבגיל הזה אם הם צריכים אותנו אז הביקורות והמחשבות של כל העולם לא משנות בכלל. היום היא בת שנתיים מאוהבת בסבתא שלה ובדידות שלה והולכת לכולם בשמחה. שהיא היתה קטנה זה לא היה המצב. אבל אני תמיד נתתי לה את הביטחון שאני שם.