פוסט לפריקה! לפעמים אני טועה לעצמי למה אני עוד כאן? למה אני לא מפרקת את החבילה שלי וחוזרת להורים שלי.. יום שישי הגן מסתיים ב12 מוציאה את הקטני, מגיעה הביתה , הבית כמובן צריך את הסדר ניקיון לדאוג לילדה להאכיל אותו בכל זאת בן 10 חודשים דורש להיות איתי בכל הזדמנות לא רוצה שאלך ממנו, בזמן שישן ניצלתי את זה הכנתי סיר אורז עשיתי כמה מכונות להוריד עומס , הוצאתי לנו קציצות שיפשירו שנעשה בנינגה בערב שיגיע מהעבודה .. וכן לא הייתה לי עזרה בין לבין צריכה לעשות הכל ולהספיק, את הקציצות הנינג’ה אנחנו תמיד עושים לפני שיושבים לאכול.. שאלתי אותו מתי מגיע בזמן הזה האכלתי את הקטנציק כי כבר הראה סימני עייפות, וחמש דקות לפני שהגיע כבר חיברתי את הנינג’ה ככה שישאר רק להשים את הקציצות ונשב לאכול, החצוף נכנס הביתה החצוף ועוד בא אלי בטענות למה לא הכנתי את הקציצות אז אמרתי לו אני באמת מצטערת שלא הכנתי להזכירך לא היה לי עזרה היום, והוא עוד טוען שזה עיניין של רבע שעה…. האמת שכבר די נמאס לי לגמרי! תמיד ימצא מה להגיד, והסוף זה שזה תמיד מסתובב עלי שאני הלא בסדר! עייפה, עייפה נפשית באמת.

שונאצ גברים כאלה אלוהים יעזור לי כאילו אני שיפחות שלהפםם

זה היה השיא אני קפאתי, בחיים זה לא קרה ולא היה, דואגת שהבית איכשהו יהיה מסודר כלים הכל שיהיה רק להשים קציצות בנינגה ולאכול, אפילו את הילד האכלתי לפני ולא חיכיתי

חוסר הערכה פשוט ככה. הוא צריך להיות שותף נכון שהוא עובד ואת בבית אז את רוב המטלות את עושה וזה בסדר אבל שחזר יכל לעזור פעם הבאה אל תעשי כלום רק ככה ילמד

הוא שותף על מלא, ועושה לא מעט דברים. אבל עוד בא אלי בגישה כאילו עשיתי את זה בכוונה , ״מה עשית מ12 עד 19 בבית״ בדיחה בדיחה באמת

אני הייתי מראה לו מה עשיתי ועושה שביתה איטלקית רק לדברים שלו. לא כביסה לא קיפולים לא מאכלים לא כלום כלום כלום ומשחקת אותה האבלה אופס לא הספקתי