חייבת לפרוק. לא יודעת אפילו מה אני מצפה לשמוע, אולי בעצם כלום. גם לא חושבת שמישהי תקרא את כל זה… כשהתחתנתי עם בעלי תפסתי ממנו ממש! הוא היה נראה לי הבחור הכי מרשים ומדהים שיש. היום שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת אותו מעמקי נשמתי, והוא הכי יקר לי בעולם! אבל הוא כל כך מאכזב. עם השנים הוא הופך להיות חסר ביטחון, לא במערכת יחסים שלנו, אלא עם כל מיני התמודדויות של החיים. הוא במקור לא מהארץ, אבל נמצא כאן 12 שנים, יש דברים שאני מבינה שההתמודדות עם השפה מקשה עליו אבל הוא לא מנסה אחרת. הוא אף פעם לא ייזום דברים או ייקח החלטות, תמיד האחריות היא עליי. יש דברים שזה ממש לא משנה לי אבל יש מקרים בהם אני אומרת ראבק, תיזום גם, תחליט, תעשה, תפעל! הכל אבל הכל על הכתפיים שלי! ניהול חשבונות, כספים, גידול ילדים, ניהול הבית.. וזה הכי נוח אתה לא צריך לדאוג לכלום. כל דבר אני צריכה להגיד לו מה לעשות, תיקח את זה תלך לשם תביא את זה תעשה ככה.. אם אני לא מפעילה אותו הוא לא עושה. מפריע לי שהוא לא מתאמץ עם חברים ומשפחה שלי, לא ייזום שיחות, לא ישתתף בשיחות תמיד יושב בשקט ומחייך כאילו מקשיב אבל הראש שלו בעולם אחר. גם בעבודה הם לא מרוצים ממנו, אותה בעיה - לא מספיק יוזם. ואני מנסה להוביל אותו לדרך הנכונה, להסביר לו.. הוא מבין אבל לא עושה. הבעיה העיקרית שהוא רגיש. בהתחלה עפתי על זה! היום… אני לא יכולה להתמודד עם זה. אין דרך בה ניסיתי לדבר איתו על הדברים האלו שלא הסתיימה בריב, הוא מרגיש שאני יורדת עליו, שלא טוב לי איתו ומתחיל להכנס לרחמים עצמיים. גם אם אתחיל את השיחה בהכי טוב וארים לו הוא לא מסוגל לשמוע ביקורת או הערות. לא יודע איך להתמודד עם זה. גם הלילות עם הקטנה שלנו (בת 11 וחצי חודשים) אני זאת שתקום 48543675 פעמים, אם אני לא אגיד לו תלך אליה הוא לא יקום, אם הוא ישמע אותה בוכה הוא לא יילך כל עוד אני בסביבה. כאילו הגבר שלי הפך לעייף. מין שיגרה כזאת ונורמה שנכנסנו אלייה, שלפעמים אני מרגישה שאני אמא שלו ולא הבת זוג שלו. עצוב לי שזה הבן זוג שלי, שמצד אחד הכי רגיש ואכפתי אבל אין לו את היכולת להבין את הצד שלי בלי לחשוב עליו, בלי לרחם על עצמו אם הוא היה מצליח להבין אותי, לראות אותי בלי להסתכל על עצמו אני יודעת שהוא היה הופך את העולם בשבילי. אבל אני כבר לא מצליחה להגיע אליו. וזה כואב.

ממש מבינה לליבך ומכירה משהו מהסגנון מקרוב ונראלי שאין איך לשנות את זה כמה שננסה כמה שנתאמץ זה אולי ישתנה לזמן הקרוב אבל יחזור חלילה ובגדול

בדיוק זה משתנה חזרה..

שולחת לך חיבוק ❤️ זה באמת מאכזב. אני בטוחה שיש בו מעלות נהדרות ולכן כן שווה להילחם ולעודד אותו ליזום וגם להבין למה הוא כזה פסיבי. להעביר אליו תחומי אחריות ולדבר על הדברים. גם על הרגישות יתר שלו ושקשה לך להתמודד איתה באופן כזה אינטנסיבי כי יש ילדה לטפל בה, ובית וגם בעצמך את צריכה לטפל. אבל הוא זה שבסןף יהיה זה שאחראי על השינוי והמאמץ והוא יצטרך לעשות שינויים כדי לא לאבד את המשפחה היפה שבניתם יחד.