טוב ילדתי לפני 3 שבועות בערך לא מסוגלת שנוגעים לי בילדה מרימים אותה מתערבים בכל מה שקשור בה.. אפילו מרגישה שאני נגעלת שכולם מסריחים מידי בשביל לגעת בה ואני אפילו לא מההיסטריות של הנקיון פשוט לא מסוגלת מרגישה כאילו אני דפוקה אבל ממש קשה לי לחלוק אותה עם העולם אני מרגישה שהיא הדבר הכי אישי שלי הכי קרוב שהיא רק שלי ושל בעלי יצרנו אותה היא הייתה בבטן שלי לא נתפס לי במוח שמתקרבים אליה שנוגעים בה.. אני חייבת שתהיה לידי לפעמים נדמה לי שיותר ממה שהיא צריכה אותי לא מצליחה לשחרר את המתח שנוצר לי בגוף כשמישהו שהוא לא אני או בעלי מרימים אותה או בכלל רק מתקרבים וגם האמת לא כלכך רוצה לשחרר אבל מבינה שזה גם קצת הזוי.. קשה שההגיון והלב מתנגשים

טבעי... פעם ראית חתולה עם גורים? את רק מתקרבת והיא עוד שניה מתקיפה אותך. אנחנו לא חיות כמובן, אבל זה בטבע. וזה יחלש עם הזמן ומילד לילד... כמובן שצריך מאוד לשמור על הכבוד מהסבתות ומהמשפחות מסביב כי הם גם רוצים להנות, אבל בהחלט אפשר לבקש לשטוף ידיים לפני.. לא לנשק בפנים וכן הלאה...

הדוגמה של החתולים זה פשוט מדויק! ברור שאני לא אומרת כלום שומרת בפנים את הקושי שלי ונותנת לסבתות להרים ולהנות ממנה כולם מאוד מכבדים את הבקשה שלנו להיות נקיים ולא לנשק בפנים ובידיים ובכל זאת כלכך קשה לי אני עומדת כמו נר מחכה שיחזירו לי אותה לידיים שלי ורק אז נרגעת אני מניחה שזה ממש כמו בטבע שהאמא של החתולים מגוננת ולא מרשה שיתקרבו מתוך דאגה וחרדה שיפגעו

מקווה שזה ישתחרר טיפה ובזמן הנכון בשביל לא ליצור אצלה הרתעות מהמשפחה

זה הכי מעצבן בעולם מצד אחד אין כוונה רעה אבל אף אחד לא יודע יותר טוב מאיתנו מה הילד שלנו צריך זה חלק מהתחושות בטן שנולדות לנו יחד איתם