בחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב שאני לא רוצה לעשות סעודת שבת ואני מוותרת על זה. אין לי חשק זה פשוט הזוי בא לי לעלות לישון וזהו אני ובעלי חיים בבית של אמא שלו וכבר שנתיים הוא רק אומר לי נחסוך ונעבור ואין. שום דבר לא מתקדם לא עוברים לשום מקום וכבר נמאס לי מהמצב הזה. היא סבבה והכל לפעמים מתערבת לנו בחיים אבל יותר מהכל מציק לי שלא בא לי לשבת איתה בשולחן כל שבת. בא לי שבתות רק אני והוא לדבר, בא לי בית. וכשאני אומרת את זה הוא לא מפסיק להגיד כמה אני כפויית טובה ולא מעריכה מה שיש ובזכות זה אנחנו חוסכים ועוד כל מיני דברים בסגנון אם היינו חיים בנפרד אז עוד בסדר אבל זה איתה באותו הבית ואין אופציה לקצת בלעדיה זה פשוט מרגיש כאילו אני נשואה אליו ולאמא שלו בייחד מבינה שהמחירים בחוץ הזויים לדירות אבל אני פשוט חייבת תפינה שלי כבר מרגישה שאני מתחרפנת להשכיר זו לא אופציה מבחינתו רק לקנות ולקנות כרגע יש לנו הון עצמי למשהו ממש מעפן זה המצב ובגלל זה אנחנו עדיין חיים ככה ומנסים לחסוך אבל זה מרגיש לי שזה על חשבון היחסים שלנו יום יום

גם אנחנו גרנו אצל ההורים ובזכות זה קנינו בית. ועדיין כל שישי בערב אנחנו אצלם, פעם אצל ההורים שלי ופעם אצל ההורים שלו ברור שזוג צריך את הפינה שלו. אבל אל תאשימי אותה היא עושה לכם טובה שאתם גרים איתה

סיטואציה מורכבת את צריכה להחליט אם את מוכנה להמשיך לנשוך שפתיים בשביל לקנות את הדירה או שאת אומרת זהו מספיק ולא מוכנה שזה יבוא על חשבון היחסים שלכם ולצאת להשכיר והוא... יכול להראות יותר התחשבות. בסהכ אמא שלו עושה לכם טובה אבל הוא בעלך וצריך לתת לך להרגיש הכי טוב שיש ושהוא מאחוריך שבת שלום🙏🏼

לאה אני מסכימה כי זה פשוט מה שחסר לי אני לא מרגישה שהוא מבין אותי ומאיפה צגחי התסכול והכי מצחיק שברוב הזמן גם לו לא טוב לחיות ככה זה רק החיסכון מה שמחזיק אותנו