היי בנות, משתפת אתכן ואשמח לעזרה. גדלתי בבית מורכב מאוד, ההורים שלי הם ילדים לניצולי שואה. עניין האוכל היה מאוד אישיו. היה אסור לנו לזרוק כלוםםם לפח. כלום. היינו עושים הכל עם האוכל רק לא זורקים. חלפו השנים ואני נשואה שנתיים. אני באה היום מגישה מאוד חומלת על אוכל. היום אני אדם מאוד עמיד, ויכולה "לא לדקדק מידי" בכמויות, אבל אני לא מסוגלת. נכון אני לא שומרת פירורים מהשולחן, אבל עדיין נושא האוכל (קשור או לא להוריי) מאוד חשוב לי.. נניח שהכנתי ספגטי ושניצלים, אם נשאר אפילו לא ממש הרבה אני מבקשת מבעלי לשמור אולי נרצה מחר, או בכלל כל דבר משתדלת שנסיים או נשמור. בעלי ממש לא כזה, נגיד יכול להזמין מלא אוכל, לאכול חצי ולזרוק. ולי ממש כואב הלב. תבינו שאנחנו שנינו עובדי הייטק, עם משכורות עתק וכסף זה לא הנקודה, ואנחנו לא קמצנים. אבל אני מרגישה שבעלי תופס אותי קמצנית כי אני האובססיה מול האוכל אחרי כל ארוחה.. אני נורמלית? מה לעשות? תודה!

בעיניי זה מהמם הערכה הזאת לאוכל!! זה לא עניין של קמצנות ואם יש או אין,זה הבנה שיש אנשים שאין להם.ואת יכולה לשבת ולהסביר לבעלך רק אם את מרגישה שזה מוזר לו.. גם בזכות הערכה שלך למעט את זוכה לשפע!!!!

את נורמלית מאוד אף פעם לא צריך לזרוק אוכל אפשר לשמור למחרת בלי קשר לכסף שלכם