הלוואי והפוסט הזה יקבל חשיפה וכן בנות יגיבו לי וינסו להזדהות או לעודד איכשהו אני 8 חודשים אחרי לידה ואמנם מרגיש לי שילדתי אתמול אבל לא מאמינה שהזמן עף כלכך מהר לא חזרתי עדיין לעבודה, מחפשת גם כיוון אחר בחיים (זה כבר סיפור בפני עצמו) אני עם הילדה 24/7 ואני מרגישה שאמנם שהתחלתי ממש לאהןב אותה בחודשיפ האחרונים אבל מרגיש לי שזה לא מספיק לי, לפעמים אני לא סבלנית ולא יודעת להכיל אותה. היא ילדה מאוד נוחה ומושלמת מכל הבחינות, אבל אני מרגישה שלא התגברתי על התואר ״להיות אמא״. לפעמים אני מרגיש שאני בכלל לא מתאימה להיות אמא , חושבת כל הזמן על החיים שהיו לי לפני ואפילו גם מתגעגעת למה שהיה (למרות שרציתי כל כך להיכנס להריןן והיה לי גם קשה להיכנס להריון עשיתי טיפולים הורמונאלים) ופשוט מרגיש שאני כפויית טובה לכל החיים החדשים שנוצרו לי. קשה לי ממש להסביר את זה במילים אבל אני קרועה עם עצמי. כאלו יש לי שתי אישיות שמצד אחד נורא אמהיות ודואגות לבית לבעל וילדה ומצד שני ילדה בת 25 שבא לה להרגיש חופשייה בלי אחריות של ילדים ולא להתעסק בלהחליף חיתולים ולהכין תמל.. חברה אמרה לי שכנראה יש לי שכאון אחרי לידה אבל לא ברמה קשה של בכי אלא כזה מוסתר, שקשה לי לקבל את השינויים בחיים.. בנוסף להכל אני גם עם שחלות פוליציסטיות וכל הגוף שלי בבלאגן בין אם זה שיעור יתר , השמנה וכו׳ מתאמנת 2-3 בשבוע ומשלבת תזונה בריאה וכלכך קשה לי להוריד את הקילוגאים האחרונים שנשארו לי בגלל הטיפולים ההורמונלים שלקחתי לפני ההריון.. אני פשוט מרגישה שיש לי כלכך הרבה על הלב ועל הכתפיים, שלא מבינה מתי זה יתאזן וירגע קצת ואוכל באמת לנשום ולהגיד אני מאושרת אם תסתכלו על התגובות שלי כל התקופה בפורטי מתחילת ההריון כל רגע שאלתי חקרתי התעניינתי, ממש התרגשתי להיות אמא ופתאום כשזה בא , קיבלתי שוק ולא רציתי את זה. אני קרועה בין כל כל הרבה עולמות שלפעמים אני מרגישה הכי בודדה בעולם. מנסה גם למצוא חברות על הדרך כי לצערי במהלך החיים הרבה התרחקו ונשארתי די בודדה כמה דברים בנאדם צריך לעבוד בחיים כדי להגיע למצב שהוא ממש מרגיש מאושר ולא סתם אומר את זה לעצמו.