הריון ראשון, צריכה ללדת כל רגע. אף פעם לא התחברתי לילדים, תמיד הייתי סבבה עם התינוקות במשפחה, אבל בשניה שהם קצת גדלו לא ממש הבנתי איך להתמודד איתם, תמיד השיח הרגיש לי מוזר כאילו אני צריכה להיות נחמדה אובר ומדברת בקול ילדותי (הכי לא אני). איכשהו אני לגמרי מאוהבת בדבר הזה שזז בתוכי, לא יכולה לחכות כבר שהוא ייצא וזה ככ מרגש אותי, רק מלכתוב על זה עכשיו אני יכולה לבכות. אבל אני מפחדת מחוסר החיבור שלי לילדים אחרים, בזמן ההריון תמיד הורים של חברים/ הורים במשפחה מצפים ממני פתאום סופר להיות אימהית ולשחק עם הילדים שלהם ובקיצור להיות טיפוס כזה ובחיים לא הייתי. זה הגיוני הדיסוננס הקיצוני בין אני עם ילדים לבין אני עם הילד שלי?