עד עכשיו אני שומעת אנשים שאומרים לי רק כמה הילד או הילדה שלהם גרמו להם להתאחד אחד עם השניה עוד יותר… ואני מתכווצת בתוך עצמי מבושה בגלל שאני לא מרגישה את אותו דבר…💔 האהבה שלי לילדה היא אהבה לא מוסברת, אני מוכנה להקריב את החיים שלי בשביל ציפורן בבוהן שלה. אבל אני לא מרגישה אחדות מיוחדת עם בעלי. אדרבא. אני מוצאת את עצמי רבה איתו יותר ומרוחקת ממנו למרות כל המאמצים שלו בשבילי והאהבה שלו כלפיי. מאז הלידה משהו נדפק לי במוח. אני לא יכולה לסבול אותו. אני שלושה וחצי חודשים אחרי לידה. לא מניקה כבר חודש. מה לא בסדר אצלי?🥺😢 השלב ההורמונלי שלי כבר עבר מזמן לא? די זה כבר הזיה

לא לקחת שום דבר ללב.. זו תקופה שמאתגרת לכולן ולכולם (כן, גם לגברים!) נסו להחזיר קצת את האינטימיות או לצאת לבד.. לאט לאט דברים חוזרים, לוקח לזה זמן! תהיי טובה וסלחנית עם עצמך! את נהדרת כמו שאת ואת עושה כל מה שאת יכולה!

אל תאמיני לכל מה שמספרים לך אף אחד לא יספר לך את הצרות שלו❤️ תתרכזי בך בבעלך ובתינוקי תראי מה את יכולה להביא לזוגיות שתחזיר אתכם להתחלה, שיחות יעזרו המון והכל בסדר את עם הורמונים וזה נורמלי! מה שבטוח זה שאל תסתכלי על מה שאחרים אומרים לך.. כולם שקרנים🤪

דייט פעם בשבוע רק בשבילכם ! תשקיעי בזוגיות

את ממש לא אחרי את עדין הורמונלית.. ונראה לי ששינוי בחיים כלכך משמעותי יכול להביא למצב כזה פשוט תעבדו על עצמכם.. אני אומנם ממש קצת אחרי לידה אבל לבנתיים מעריכה את בעלי פי כמה הוא מסור ברמות ודואג לי ולתינוקת ממש לא יודעת איך הייתי עושה את זה בלעדיו