תוהה לעצמי תינוק בכיין זה אופי? או התנהגות? כי אם ההורים נלחצים מכל בכי קטן הוא יהיה בכיין כי ככה חינכו אותו.. מה התובנות שלכם מעניין אותי

אני חושבת שזה שילוב

מה זה השטויות האלה? תינוק לא בוכה סתם! אם הוא בוכה אז משהו מפריע לן או כואב לו ואם ההורים לא יגיבו לזה אז מי כן?! ה התפקיד שלנו להקל עליו. אולי כואב לי מבקיעת שיניים,, אולי גזים, אולי תווית בבגד מציקה, אולי כואב לו הראש, רעב, עייף. הוא לא יכול לדבר ובכי זו הדרך היחידה שלו להתבטא. אין קשר לאופי ומה שכתבת מחריד אותי אני מצטערת.

אם התינוק בגיל חינוך והוא מבין דברים לדעתי אם הוא בוכה סתם כי הוא רוצה משהו מסויים וההורה לא מסכים ובסוף מקבל את מה שרוצה הוא מבין שהוא יקבל כל דבר דרך זה וזה גרוע אבל גם אם נפל וכולם סביבו נכנסו ללחץ והיסטריה הוא נבהל רק מהם אם התינוק יפול ואף אחד לא יתייחס בדרמתיות הוא פשוט יקום לבד כאילו לא קרה כלום

תלוי באיזה גיל, הבת שלי הייתה בוכה הרבה בתור תינוקת וזה לא משהו שהדאיג אותי כי תינוקות קטנים לא בוכים סתם. בגיל שנה וחצי שנתיים זה כבר יכול להיות כמניפולציה כדי לקבל משהו במיוחד אם ההורים כן כאלה שמכל בכי קופצים ומביאים הכל רק כדי שלא יבכה. לכל מקרה אני חושבת שמתחת לגיל שנה אין בכלל מה לדבר על בכי כמניפולציה כי זה גיל מאוד קטן

ויכולה לומר על שלי שעד גיל מאוד מאורח כל פעם שנפלה גם נפילות קשות לא בכתה אבל מגיל שנה וחצי שנתיים התחילה לבכות כי ראתה שזה מפעיל חלק מהמשפחה למשל סבתא דודים שמאוד נבהלים מכל בכי. אצלי היא בוכה בכאילו אני אומרת לה לא נורא ונרגעת ישר

כמובן. אני מדברת על תינוק בשנה הראשונה לחייו. היא לא ציינה גיל, אולי היתה צריכה להיות יותר מדויקת

לא קוראת לזה בכיין , זה יותר בכיוון הטמפרמנט יש כמה פקטורים שסאים על המשקל בעתיד החרדות והלחץ של ההורים בהחלט משפיעים על ההתפתחות של הילד גם עצבים , חרדה חברתית.. המון תלוי בהורים. וכן , יש תינוקות בכיינים. לא תמיד יש סיבה. הם פשוט רוצים לבכות. וצריך לתת לזה מענה כי באמת יכול ממש להחמיר בעתיד. כי בכי שאין לו מענה , הופך להתפרצויות בכי וזעם.

הרעיון הוא לא להתעלם מבכי, אלא כמו שאהובי רשמה לתת לו מענה - השאלה איזה? אני לא יודעת מהם ההתמודדויות של גיל שש אני יכולה רק לדבר מנוקדת מבטי עד גיל שנתיים כי זה הגיל הכי גדול שגידלתי בו ילדים עד כה. מה שכן אני רואה את ההשפעה של התגובה שלי על הילדה לעומת התגובה של אנשים בסביבה שלנו שהם יותר לחוצים או עוטפים. אני לא אתעלם אף פעם מבכי של ילד לא משנה מה (פשוט כי אני מאמינה שאסור להפנות עורף לילד לא משנה מה) אבל כן, יש מצב שאהיה אדישה לבכי ואסביר בקור רוח את ההגיון מאחורי הדברים. הבת שלי יודעת שאיתי בכי לא עובד כלכך ולכן פחות בוכה איתי, גם אם בוכה אני יורדת לגובה העיניים שלה ומסבירה לה בפשטות שבכי לא יעזור לה כרגע. לעומת זאת סבתא שלה מאוד מאוד מופעלת מהבכי וישר מחפשת דרך לנחם, מה שגורם הרבה פעמים לילדה להבין שזו הדרך שלה להשיג דברים. אני אישית מאמינה שתגובה צריכה להגיע ממקום שקול ולא רק מרגש, כי זה קשה מאוד שהילד שלך בוכה, אבל יותר קשה אחרי זה להתמודד עם ההשלכות כשלא נותנים מענה ראוי. כן קרה לי שהבת שלי הייתה איתי בסופר, והיא התחילה לבכות ולצרוח כמו משוגעת, נהייתה אדומה עשתה לי הצגה שלמה השטתחה על הרצפה ובכתה ובכתה, כל מה שעשיתי זה להסביר לה שלא יעזור לה לבכות ויש דברים שאסור לשחק איתם (שקיות נייר של הסוכר והמלח) כן, היה לי לא פשוט ומאוד רציתי שזה ייגמר אבל באותה מידה ידעתי שאם עכשיו אתן לה מה שהיא רוצה זה יהיה פתח והזמנה להתנהגויות מהסוג הזה במקרים אחרים גם כן. ולא הייתי מוכנה לכך, אז ניסיתי להרגיע אותה בדרך כזו או אחרת, ראיתי שזה לא עובד והיא באמוק אז פשוט נעמדתי וחיכיתי שתסיים. היא בכתה עד שנגמר לה וזהו, מאז עברו הרבה מים בנהר והיא לא חזרה על אותה התנהגות. לכן לא חושבת כל בכי דורש יחס רציני ודואג (שוב, אני דיברת כרגע על גיל שנתיים) אלא יותר תגובה בהתאם לסיטואציה. יש הבדל מאוד גדול בין גיל שנה לשנתיים ובין גיל שנתיים לשש, נכון, אמור להיות יחס כלשהו, השאלה איזה

לא מסכימה, ברור שגם תינוקות לומדים לבכות כדי להשיג דברים (שלא בהכרח מועילים להם....) גם מתחת לגיל שנה. יש אצלי תינוקת במשפחתון שאם אני מרימה תינוק אחר היא ישר בוכה, אם אין לי תינוק בידיים היא רגועה ואין לה בעיה לשחק על הרצפה במשחקים.. היא לא רוצה שאני ארים אותה, רק שאני לא ארים אף תינוק אחר.... ברגע שאני מניחה את התינוק השני היא נרגעת. זה לא פשוט, לימדתי אותה לאכול יפה (הייתה רק יונקת ולא הסכימה כלום חוץ מזה) לימדתי אותה ללכת לישון לבד בלי לבכות, היה קשה בהתחלה, אבל היום היא כמעט ולא בוכה. כשהיא נכנסה למשפחתון היא כמעט כל היום הייתה בוכה (ולא מגעגוע לאמא שלה, גם בבית היא ככה....)