חייבות לקורא!👩‍🍼 ״את לא מוצץ אנושי" היא אמרה "מה פתאום את מניקה כל כך הרבה בלילה, הוא כבר גדול" "הוא רק בן שנה" לא יודעת למה ניסיתי להצטדק "נו, צריך לישון כבר לילה שלם, תעבירי אותו לחדר משלו ותראי ...

אמהות

2022-05-21 18:55:57

חייבות לקורא!👩‍🍼 ״את לא מוצץ אנושי" היא אמרה "מה פתאום את מניקה כל כך הרבה בלילה, הוא כבר גדול" "הוא רק בן שנה" לא יודעת למה ניסיתי להצטדק "נו, צריך לישון כבר לילה שלם, תעבירי אותו לחדר משלו ותראי איך יישן טוב יותר" "הוא רק בן שנה, הכל בסדר" חייכתי. לא יודעת את מי הרגעתי יותר- אותה, שנרעדה מהמחשבה שאני עוד מניקה, או אותי, שנרעדתי מהמחשבה של להפסיק להניק. אני מוצץ אנושי. בלילה, הוא ישן צמוד צמוד אליי ומתי שהוא צריך הוא יונק, מתי שהוא רוצה. ואיזה מזל שאני יכולה ורוצה לתת לו את זה. וכשצריך, אני כרית אנושית, להניח עליה את הראש. וכשצריך, אני שמיכה אנושית, להתכרבל בתוכה. וכשצריך, אני תרופה אנושית, לשכך כאבים. וכשצריך, אני פסיכולוגית ללא מילים, לשפוך אליה את הדמעות. וכשצריך, אני מגן אנושי, אורזת גוף קטן תחת זרועות אוהבות. ככה בדיוק אני רוצה. ויגיע היום, והם לא יצטרכו אותי כדי להירדם. כשהילד ההוא יעניין אותם יותר מעוד זמן איכות עם אמא. כשהם ידעו לבד לקרוא את הספרים ולהדליק טלוויזיה. כשהם יפלו ויקומו לבד, ינערו את האבק מהבגדים וינסו שוב. יטפסו על הרים ויצאו למסע משלהם. שהם יהיו עצמאים ואוהבים ובטוחים בעולם ובעצמם. שהם יהיו גדולים. אבל אז אולי תגיע ההיא שתשבור לו את הלב, או המבחן הזה שבו הוא נכשל, למרות שלמד כל הלילה. אז אולי כשיפגשו בכאב, הם יזכרו והם ידעו שיש להם שכבת מגן אנושית, אחת עם זרועות פתוחות תמיד, עם יד מלטפת ואהבה כזו שלוקחת את הכאב כמה שהיא רק יכולה, לפחות מנסה. גם אם היא רגע מחכה, ומאפשרת גם ליפול, גם להיות לבד. היא תמיד שם, לחיבוק, להרגעה. והם יזכרו שהמגע הזה, שהאהבה הזו תמיד תמיד הייתה ותמיד תשאר. ככה בדיוק אני מקווה. תודה ל @didi_roze על מילים יפות וחזקות שחודרות ללב! ותודה שהסכמת לי לעלות את זה כפוסט. מעותק בנוסף מי לירן צמח

9 תגובות

23 אהבו