נושא שחייבת לפרוק עוד כמה ימים עוברים שלושה חודשים מהלידה ואני מרגישה שהדכאון לא עוזב אותי כלומר ילדתי היה מדהים אבל פתאום הבנתי שזה לתמיד. אחרי כמה ימים קיבלתי התקף בכי מטורף כי היו לי מחשבות על סוף החיים, שבעצם ילדתי והזמן פשוט עובר מהר מהר ומגיע ערב ואז קלטתי שבחיים עוברים כלכך מהר ובכיתי על זה שהבאתי ילדה לעולם כי ביום מן הימים נצטרך להיפרד. עד היום יש לי מחשבות כאלה שמתישהו החיים יגמרו ואני פשוט נכנסת להתקף פאניקה. שכל החיים שלי והאנשים שאני מכירה יעלמו יום אחד מן העולם. ניסיתי לקרוא קצת על כל המצב שלי והחלטתי לוותר שאולי זה יעבור לי עם הזמן, ואכן לאט לאט שכחתי מהכל. בנוסף יש לי רגשות ממש מעורבים כלפי הילדה שלי מצד אחד אני אוהבת אותה ומרגישה שיש לי חדר בלב שחיכה שהיא תגיע אבל מצד שני מרגישה שאני לא מספיק אוהבת אותה ומפחדת שלא אצליח יותר לאהוב אותה. בנוסף לכל המצב הזה אני עם עצמי לא מצליחה למצוא את הדרך שלי בחיים, במה אני רוצה לעסוק , מה מעניין אותי אני כלכך מבולבלת מהכל מרגישה שאני בתהום ומרגישה שאולי לא עשיתי נכון שהבאתי ילדה לעולם כשאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה מהעולם.. אני כלכך מפחדת ומאוכזבת מעצמי קשה לי