יש כאן בנות שיש להן אמא חרדתית בהגדרה? אמא דלי תמיד היחתה עם חרדות ודכאונות. אני מרגישה שעכשיו בקורינה זה כבר נהיה בלתי אפשרי. כל היום היא בחדשות. כל היום מדברת על זה כל היום מפחידה אותנו . אפילו הרגה את האחים שלי עד שחיסנו את הילדים שלהם (אפילו בני 6...) כבר שנתיים לא יצאה כמעט מהבית. ואם יצאה הייתב עם 2 מסכות וכל שניה אקוג'ל. אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת להכיל. לא מסוגלת לראות מה היא עושה לנכדים עם השריטות שלה. אני מרגישה בת נוראית שאני תוקפת אותה על זה אבל כבר ממש כואב לי הלב!!! היא הרסה את אבא שלי שכבר מתחי להתנוון. הורסת יום יום את אחים שלי עם החרדות כבר לא יודית מה נכון לעשות. ניסיתי לשכנע אותה לקחת כדורים נוגדי דכאון שאולי זה יעזור לחרדות. זה כבר שנתיים המצב!!! ועכשיו עם המצס של הקורונה היא מגזימה ימכניסה את עתמה לבידודים יזומים (שאפילו לא על פי ההנחיות) כל היום שוצעת פרופסורים מטומטמים שמפחידים על הקורונה ואז חוזרת על הדברים שלהם באוזני אחים ואחיינים שלי מכעיס אותי ועציב לי ופשוט בא לי לבכות מהמצב הזה למה יש לי אמא כזאת שלא יכולה להיות שפויה.

ואני עם סכרת הריון. וכל סטרס נפשי כזה גורם לי לעליות מטורפות בסוכר. היא גומרת עלי. החרדות שלה השיגעונות שלה כל מילה שיוצאת לה מהפה מכניסה אותי ללחצים ועצבים. ואז אני מאשימה את עצמי. מה אני אמורה לעשות? להתנתק ממנה? לסנן אותה? ואז אחותי מתקשרת אלי בוכה על מי שהיא עושה לה ושוב פעם סטרס. יאני כבר דואגת לעובר שלי ולסכרת. דיי לא יכולה יותר 😪😪😪

אני ממש מבינה אותך. למזלי ההורים שלי הכי אדישים בעולם, אבל יש לי חברות עם חרדות מטורפות, ברמה ששנתיים אפילו לא שלחו את הילדים למסגרות. אני לא אומרת כלום כי לא רוצה לשפוט, אבל ממש מצער לראות את זה מהצד ולראות ילדים שגדלים לעולם שבו הכל צריך "להפחיד" אותם. אני במקומך הייתי זורמת עם אמא, כי את לא תצליחי לשנות אותה, תזרמי איתה ופשוט אל תתני לזה הרבה משקל. תשתדלי גם שזה לא ישפיע על הילדים שלך עכשיו/בעתיד. זאת אמא צריך לכבד, אין מה לעשות... אבל זה באמת נורא לחיות ככה!

לא מסוגלת לא לתת לזה משקל. היא הורסת את אבא שלי הורסת את אחים שלי את אחיינים שלי. איך אני יכולה לעצום עיניים.

אני כל כך כועסת עליה. אבא שלי מתחיל להתנוון ממש. אחותי ניסתה לרשום אותו לחדר כושר שיצא קצת אמא שלי ממש אסרה עליו. הוא כל היום מול הטלויזיה ויש לו היסטוריה רתינית של אלצהייצר במשפחה שלו. דיי נשבר לי הלב

קוראים לזה הפרעת חרדה כללית. ונשמע שהיא באמת ממש מגזימה ומטרידה אתכם. אפשר לטפל בזה גם ע"י פסיכולוג וגם תרופתי אבל כמובן לא יעבוד ללא שיתוף פעולה מצידה. אפשר להתחיל בקטנה עם הספר שצירפתי בתמונה. אבל הכי חשוב לדבר איתה.

אני איתך....וניסיתי הכל עד שהבנתי שאדם שלא רוצה לעזור לעצמו לא ייקבל עזרה מאף אחד. כולל אבא שלי שלא מוכן או מסוגל לעמוד על שלו. אני מדברת איתך על שנים (!!!!) של נסיונות לעזור,וזה עוד לפני תקופת הקורונה,אז תארי לעצמך מה קורה עכשיו ....עד שהבנתי שאני צריכה לעזור לעצמי,למשפחה שלי (הילדים שלי) ,לשמור על שפיות. כן יש קשר איתה,בכל זאת אמא וסבתא אבל אני בוחרת את המינון שמתאים לי ושהילדים לא ירגישו שמשהו השתנה.

ליליפוט היא לא רוצה בשום אופן. כשאומרים לה שהיא בחרדה היא מזלזלת ואומרת שאנחנו מדברים בולשיט.

אמאלה איך את מצליחה לשמור על רוגע איתה?

ממממ כן, להכיר בבעיה זה חלק מהפתרון כבר. אין ברירה זה לסנן הרבה ולבקש שתפסיק להלחיץ בכל פעם שהיא עושה את זה, למרות שהיא תמשיך לעשות את זה.

היא ממשיכה. לבקש לא עוזר.

זה קשה ולקח לי שנים. לקחתי כמה צעדים אחורה. לא משתפת אותה בדברים שעלולים לעורר אצלה סטרס (מחלות של הילדים, בתקופה הזו בידודים). לא נעים להגיד אבל הקשר הוא שטחי מאד. בעבר היינו מאד קרובות,המצב החרדתי שלה החמיר עם השנים. אז אפילו הייתה תקופה של "אבל" על האמא שהייתה לי ואיננה,אבל בשביל הילדים שלי והזכרונות שלהם מסבתא,אני מנסה להתגבר.

ממש ככה. כאילו את מתארת אותי.

גם אני לא משתפת בכלום כבר. אבל זה כאילו היא מחפשת את זה. כאילו כל עוד אני בקשר איתה איכשהו היא תשמע על צינון קטן מהילד וישר היסטריה של האם לקחתי את כולנו לבדיקות ואיך העזתי שלא ועד שאין תשובה אולי כדאי בידוד. כאילו איך אפשר לשמור עת קשר ככה

עם הזמן תמצאי את המינון הנכון בשבילך. תשמרי על הלב שלך!