יום רביעי – 12.12.2018 – שבוע 40+3
מתעוררת בשעה 11:30 בערך וניגשת לעשות פיפי. בנייר מזהה דימום קל וככה גם באסלה. אין הפרשה משמעותית אז אני מניחה שזה רק חלק מהפקק הרירי. אם בכלל. שולחת לדולה תמונה והיא מאשרת. מאותו הרגע מתחילים כאבי מחזור – לא חלשים אבל גם לא מאוד חזקים. וגם בחילות. בצהריים אני עוד מרגישה מספיק טוב בשביל ללכת עם גל (בעלי) לקצפת לשתות שייק.
שעה 18:10. בדרך למיון בשערי צדק אחרי שכאבי המחזור לא מפסיקים ואני לא מרגישה תנועות מהשעה 15:00. לפעמים תחושה של חום. בשעה 22:00 משחררים אותנו לבית. אין ירידת מים, לא פתיחה ולא מחיקה. במוניטור כן מזהים צירים. שניים קצרים בעשר דקות. מתפללים שתהיה התפתחות בלילה/ בבוקר.
יום חמישי – 13.12.2018 – שבוע 40+4
שעה 06:30 בבוקר. הצירים שהתחילו בערך ב-20:00 בערב לא מפסיקים. אולי אפילו מעט התגברו. ניסיתי לנוח לאורך הלילה. לישון אי אפשר היה ממש כי התעוררתי עם מהצירים אבל כן הצלחתי קצת לנוח. קמתי מלא לפיפי. הפיפי כואב מאוד. גל ישן ואני מחליטה לא להעיר אותו בשלב הזה. מחכה שיעלה הבוקר כדי שאוכל להתחיל לזוז קצת כדי לקדם משהו.הפעם אני מחליטה לא לרוץ למיון ולחכות עד שאני באמת לא אוכל לסבול יותר את הכאב. אבל בערב אני כבר מרגישה רע וכמעט בטוחה שכן יש לי ירידת מים. אמנם לא ירדה כמות משמעותית בבת אחת אבל התחתונים כל הזמן רטובים ויש ריח של זרע (סימן לירידת מים). בשעות הערב הצירים הופכים בלתי נסבלים ואנחנו מגיעים למיון כשאני כאובה בטירוף. הפקידה בקבלה במיון יולדות מזהה אותי כבר מרחוק ומכניסה אותי מיד לבדיקה, נותנת לי לעקוף את הבדיקות הראשוניות אצל האחות. במוניטור יש צירים, פתיחה 1.5. מרגישה שעולמי חרב עליי. עם הכאבים שהיו לי הייתי בטוחה במיליון אחוז שאני לפחות לפחות לפחות בפתיחה 3. אבל מה אני יודעת? לידה ראשונה. אני רק מבינה שאני בפתיחה כל כך ראשונית והכאבים בלתי נסבלים. גומרים אותי. אני כבר צועקת לשמיים. אני מתעקשת עם הרופאים שירדו לי המים אבל הם בודקים וטוענים שלא. יחד עם זאת הם אומרים שאי אפשר לשלול בוודאות ושוב, שולחים אותי לבית. הפעם האכזבה אדירה ואני כבר מאבדת את זה. אנחנו מגיעים לבית מאוחר בלילה ומעבירים את השעות האחרונות של הלילה והשעות הראשונות של הבוקר בצירים תכופים. הרבה מקלחות שעוזרות (בקושי), תרגילים, נשימות. אבל בעיקר אני צועקת. צועקת את הכאב ומתפללת שזה ייגמר כבר. לפנות בוקר הדולה מבינה שהמצב שלנו קשה ושגל כבר מתעייף ומחליטה לבוא אלינו לבית למרות שלפי חוזה היא מגיעה אך ורק לבית החולים. אנחנו סוחבים פה ביחד שלושתנו עוד שעתיים של צירים נוראיים. בין 4 ל-6 לפנות בוקר. היא מחליפה קצת את גל ואני ממשיכה עם המקלחות. מגיעה לצירים של דקה בכל 3-4 דקות למשך שעה ובשעה 6 אנחנו מחליטים ביחד לנסוע שוב לבית החולים.
יום שישי – 14.12.2018 – שבוע 40+5
לפנות בוקר אנחנו מגיעים שוב למיון והפעם מתעקשים איתי לעבור אצל האחות. אני מסבירה שהייתי רק לפני כמה שעות ושאין צורך אבל הם מתעקשים. אז אני עוברת את כל הגיהנום הזה שוב. מסרבת להאמין שאני מגיעה לבית חולים כבר בפעם השלישית. נכנסת לבדיקת רופא ומתפללת לאלוהים שיש התקדמות בפתיחה. האחות מגיעה, בודקת, פתיחה 2, מחיקה 80. אני כבר כל כך עייפה, מותשת, מיואשת וכואבת שאני אפילו לא מתאכזבת. הנסיעות ברכב הלוך ושוב לבית החולים עם צירים היו טראומה מטורפת. הפעם הזאת בבית חולים אני כבר לא מאופקת וצורחת את נשמתי. מחברים אותי למוניטור בפעם האלף ואני אפילו לא יכולה לשכב אז אני עוברת את החצי שעה הזו בעמידה. בינתיים בודקים לי אופציה של גז צחוק לבקשת הדולה שלי. בשעות הבוקר המוקדמות מעבירים אותי לחדר לידה מעברי כזה בתוך המיון ומנסים לתת לי גז צחוק. אני מרגישה שאני לא יכולה לסבול עוד דקה של צירים. אני מנסה את הגז צחוק אבל מפחדת. מרגישה שזה חונק אותי. וכזה מתחיל להשפיע ההרגשה רעה. כמו אחרי בקבוק וודקה. סטלה קשה. רעה. בלי שליטה. אז אני מעיפה את זה ממני וממשיכה לצרוח. לא עובר הרבה זמן עד שהצוות מבין שאני באמת לא יכולה לסבול את הכאב ובשעה 10:00 אני נכנסת לחדר לידה.
בשעה 11:00 מגיע המושיע שלי, המלאך הגואל, המרדים. את הזריקה של האפידורל אני כמעט ולא מרגישה כי לעומת הצירים כלום כבר לא מזיז לי. לא עובר הרבה זמן עד שהאפידורל מתחיל להשפיע ואז אני בחלום. לא מאמינה שזה סוף סוף נגמר. אני מודה לאלוהי האפידורל.בודקים אותי שוב ואין התקדמות עם הפתיחה. 2.5. ועכשיו המצב גרוע כי האפידורל רק מעכב לידה והרי לקחתי אותו בשלב הרבה הרבה יותר מידיי מוקדם. אבל אני לא מתחרטת. שתי מיילדות מדהימות מלוות אותי. בהתחלה פוקעים לי את המים ואז נותנים לי לנוח במשך שעתיים. אני מנסה לישון אבל לא באמת יכולה. אחרי ימים של סבל בלי שינה הייתי מצפה שאצליח אבל זה רחוק ממני. גל הולך להביא לי סנדוויץ מארומה ואני מצליחה לאכול חצי ממנו. כעבור שעתיים באים לבדוק – פתיחה 3. הכל קורה לאט מידיי ובבית חולים מתחיל לחץ על החדר. אז מחליטים לתת לי פיטוצין. הצירים נעלמו אז אני מסכימה כי אני מבינה שאחורה כבר אי אפשר לחזור. נותנים לי פיטוצים במינון נמוך (15 ואז 30) והוא מחזיר את הצירים אבל ברוך השם אני בקושי מרגישה (תודה שוב לאפידורל).
בשעה 16:00 בערך אמא שלי מופיעה עם אחותי בחדר לידה. תכף נכנסת שבת. הן הולכות ביחד עם הדולה להדליק נרות. מחוץ לדלת מישהו עושה קידוש בקול רם ואני בוכה. בוכה ומתפללת שהילד הזה כבר יבוא אלינו. אני מחכה לרותי המיילדת החדשה שלי (המשמרות התחלפו) שתבוא לבדוק שוב פתיחה. הדולה הולכת לקרוא לה והיא אומרת שהיא תכף תיכנס.
בשעה 17:00 בערך היא נכנסת לבדוק אותי ובקושי מדברת. אני מתעקשת שתגיד לי מה קורה והיא אומרת פתיחה 8. אני אפילו לא מצליחה לשמוח. כבר לא יודעת מה לחשוב. קפיצה מטורפת. סוף כל סוף. היא אומרת לי לנוח ושהיא תחזור עוד שעה לפתיחה של 10. וככה קורה. היא חוזרת כעבור שעה והפתיחה 10, מחיקה 100. אבל התינוק עדיין צריך להתקדם עוד. והוא גם הפוך (כלומר עם הפנים למעלה במקום למטה). הדולה שלי עושה לי כמה תרגילים בניסיון לקדם אותו ולהפוך אותו. איפה שהוא בין לבין יד האטות בדופק של העובר ואני נכנסת ללחץ. רק לא קיסרי. בשלב הזה מחליטים להוריד לי את המינון של הפיטוצין למינון המינימאלי.
לקראת השעה 20:00 רותי חוזרת לבדוק מה איתי ואנחנו מבינים שאפשר להתחיל ללחוץ. אבל אז אני מרגישה רע. פתאום רועדת בטירוף. קר לי והגוף שלי חם. אני מבקשת מרותי שיבדקו לי חום. היא חושבת שאני סתם מגזימה אבל אני מתעקשת ואומרת להם שאני לא מרגישה טוב. מישהי מגיעה לבדוק לי חום והמדחום מראה 37.6. רותי לא רוצה לקחת סיכון ומבקשת לבדוק גם בטוסיק לתוצאה מדויקת יותר. הפעם המדחום מראה מעל 38. לא עוברת דקה וצוות שלם קופץ עליי מכל הכיוונים עם אנטיביוטיקה, משככי כאבים ונוזלים. אני כבר מטושטשת לגמריי. הם מסיימים ובשעה 20:45 בערך אני מתחילה ללחוץ. לחיצה אחת והן צועקות לי כמה יפה אני לוחצת. אני בטוחה שהן עובדות עליי כדי שאתעודד אבל אז היא נותנת לי לגעת בראש של הבייבי ואני מבינה שאני באמת מתקדמת יפה. עוד שלוש לחיצות בודדות והוא בחוץ.
בשעה 20:56. גוש של אושר ומתיקות במשקל 3.060. מניחים אותו עליי ואחרי כמה דקות גל חותך את חבל הטבור. אחר כך לוקחים אותו לבדיקות מחזירים לי אותו להנקה ואז לוקחים אותו למחלקה. אני עולה אחריו. אמא.זה סיפור הלידה שלי. הוא נועד לתת לכן כוח. הייתה לי לידה קשה אבל הדבר הזה בסוף שווה הכל.
היום אני 3 שבועות אחרי ועדיין קשה לי להיזכר בזה אבל אני מודה לאלוהים על המתנה הזאת. לידה קלה לכולן. רק בריאות.
נכתב ע"י אמא מאושרת שהעדיפה להישאר אנונימית.
